top of page
כתבה
יהיה בסדק
נופי הארץ מתמזגים בדרך ציורית, רהוטה ומרתקת עם המציאות הישראלית בספר הביכורים המפתיע של צבי גילת, "תמיד יישאר סדק". "אני לא סופר", טוען הטייל הוותיק והעיתונאי לשעבר, אבל הוא הכי כן. הוא לוקח המון סופרים בהליכה. וגם בכתיבה
רועי בהריר־פרל | צילום: רמי זרנגר
"אני לא אדם הלכתי, אבל התיאור דתי הוא עמדה לגבי העולם שקשורה לכך שיש משהו מעליך - ושכל אחד יקרא לדבר הזה איך שהוא רוצה. גם לי קשה להגיד אם אני דתי או לא. אני יהודי"
לקרוא, כפי שיודע כל מי שעשה זאת פעם או פעמיים בחייו, זה לטייל. לקרוא את קובץ הסיפורים של צבי גילת "תמיד יישאר סדק" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) זה לקום ולהתהלך בארץ. אמנם בלי תרמיל ובלי מקל, אבל בליווי מורה דרך שבאמת יודע את הדרך. כלומר, לא רק מכיר את הדרך, אלא גם יודע איך היא מרגישה ומה היא גורמת למי שצועד בה לחוש.
קצת קשה להאמין, אבל קובץ הסיפורים המפתיע הזה הוא התנסותו הראשונה של גילת בפרוזה. האיש ידוע בעיקר בתור טייל מקצועי, מומחה לשביל ישראל, מחבר מדריכי טיולים (בראשם מדריך מפה לשביל ישראל) ועיתונאי רב־תחומי (בין השאר, הוא היה כתב מדיני ב"חדשות" ז"ל ומבקר מסעדות פועלים ב"עכבר העיר"). עכשיו מתברר שבנוסף לכל אלה הוא גם סופר. כן, אף על פי שמדובר בספרו העלילתי הראשון, הוא ראוי לתואר הזה.
"תמיד יישאר סדק" הוא מעין מדריך טיולים לחוויה הישראלית השלמה. הקו המשותף לכל הסיפורים שמופיעים בו - מלבד העובדה שכולם קשורים באופן כלשהו לחייו האמיתיים של גילת - הוא הדיאלוג, או הסימביוזה, שהם מציגים בין הנופים המקומיים למציאות שמתקיימת בהם. המרחב הפיזי מסונכרן עם המרחב החברתי כבר בשם הספר, "תמיד יישאר סדק": הסדק הגיאולוגי שעליו הוקמה מדינת ישראל - השבר הסורי־אפריקאי - תמיד יישאר (או לפחות עוד כמה מיליוני שנים), כשם שנראה שהסדקים הרבים בחברה הישראלית, הסדוקה מיסודה, תמיד יישארו.
נדמה שסיפורי הביכורים של גילת יוצאים, כמעט כולם, מנקודת המוצא הזו. הקשר ביניהם מתבטא בעיסוק בדמויות ובנושאים לא "סגורים", כמו טכניקת הכתיבה של גילת, שמטיילת בין לשון הווה לעבר וכמעט אף פעם לא מתעקשת על סגירת מעגל. כן, זה מעיד על היעדר היומרות של המחבר, אבל זה בהחלט לא חובבני: הסיפורים עמוסים במשמעויות, בפרספקטיבות, באמצעים אמנותיים ובתיאורים ברזולוציה גבוהה במיוחד של נופים ושל רגשות. ניכרת בהם גם יכולת מרשימה של גילת בבניית מתח. הקריאה בהם זורמת וכיפית ובו בזמן מעוררת מחשבה עמוקה.
הספר נפתח, באופן די צפוי, ביצירה שעוסקת בשברים ישראליים, במלחמת יום הכיפורים, וממשיך משם, לאו דווקא במסלול ליניארי, לסיפורים כל־ישראליים מחד ומאוד קטנים ואישיים מאידך. יש כאן בין השאר ערבים שגונבים אוטו, מנהל עבודה במסגרות שמזניח עובד נרקומן, אבא שכול, לחץ כלכלי, גידול סרטני ונגיעות קטנות אך מהותיות של שואה. וכן, זה מרתק כמו שזה נשמע.
מציאות קצת בדויה
איך גילת הגיע לכל זה? לדבריו, בעיקר בעזרת יכולתו לתאר במילים את מה שרואות עיניו. דמיון, במקרה הזה, היה פחות קשור לעסק. "בכל אחד מהסיפורים יש גרעין מציאותי מאוד חזק", הוא אומר, "הגרעין הזה הגיע מחוויות שלי או מחוויות של אנשים אחרים - ומשם פיתחתי את זה. הדמיון שלי חלש. אני לא יכול ליצור סיפור יש מאין, אולי גם מפני שאני עיתונאי. במובנים רבים, הסיפורים האלה הם סוג של פיצוי לעבודה העיתונאית שלי. שם, בעיתון, יש לך עובדות שאתה חייב לדבוק בהן, ואתה גם צריך להצליח לפתות את הקורא בזמן קצר מאוד. אין לך זמן לתאר התרחשויות מקבילות, רגשות, מחשבות, תחושות".
המעבר מכתיבה עיתונאית לפרוזה היה קשה?
"דווקא לא כל כך. הרגשתי פתאום צורך לכתוב משהו שהוא פחות כבול למסגרת. לנקות את עצמי מההתניות של העיתונאי ולהרחיק את עצמי מהמציאות העובדתית. כאן, בסיפורים, במקום תיאורים מפורטים של מה שקרה, אני נותן מציאות קצת בדויה, שמתאימה לצרכים שלי".
מציאות סדוקה, אתה מתכוון.
"כן, בדיוק. הרעיון של הסדק עובר כחוט השני בין הסיפורים האלה, שעוסקים בסדקים של החיים - וכן, תמיד יש איזה סדק בחיים, איזה שבר שממנו נכנס אור מסוים שדרכו אתה יכול לראות משהו אמיתי. הדברים אף פעם לא שלמים. אנחנו אוהבים דברים שלמים לכאורה, אבל הרבה פעמים הדברים שלמים דווקא בזה שיש להם שבר".
דרך הסדקים בסיפורים שלך אפשר לראות, ולהרגיש, הרבה טיולים בארץ. אתה חושב שקיימת הזנה הדדית בין כתיבה לטיול?
"תראה, אני לא יודע מה הביצה ומה התרנגולת, אבל, בלי להשתחצן, אני חושב שיש אצלי קשר טוב בין העין ליד. כלומר, אני רואה טוב ואני יודע לתאר את מה שאני רואה כך שאפשר לחוות יותר מהתמונה. היום אני כבר לא מטייל יותר מדי, אבל כשאני מטייל אני נמצא באיזה מקום שבו אני לא חש רק את פרטי הנוף, אלא גם את השכבות ההיסטוריות של המקום, את האנשים שחיים בו ואת הריח שלו".
"בלי להשתחצן, אני חושב שיש אצלי קשר טוב בין העין ליד. כלומר, אני רואה טוב ואני יודע לתאר את מה שאני רואה כך שאפשר לחוות יותר מהתמונה"
מתי בעצם כתבת את הסיפורים האלה?
"רובם מלפני 10־15 שנה ויש אחד או שניים מהזמן האחרון. תמיד הייתה לי יומרה להיות סופר, אבל רק כשהשתחררתי מזה ואמרתי לעצמי שאני רק רוצה לכתוב סיפורים, זה פתאום יצא. כלומר, זה אפשר לי להוציא אותם כספר. אני לא רואה בעצמי סופר, אבל אני אוהב סיפורים ומאוד מעריך סופרים. ספרות טובה נותנת לנו נקודות מבט ואור על החיים, אני מודה לאנשים שחולקים איתי את חוויות החיים שלהם דרך הספרים, אבל אני לא סופר. מה שכן, אני מאוד רוצה שאנשים יקראו את הספר ויתרגשו ממנו".
אז מה אתה עושה עכשיו יותר - מטייל או כותב?
"האמת? אני לא כל כך כותב ולא כל כך מטייל, אבל אני אוהב את שני הדברים האלה מאוד. חשבתי שההוצאה של הספר תדחף אותי לדד ליין של ספר שני ותעודד אותי לחפש חומרים. בוא נגיד שאני בהחלט מקווה שזה עוד יקרה".
לא מרגיש סבא
סיפור היציאה של גילת (כיום בן 65) מתחום העיתונות קשור, לדבריו, למשבר גיל ה־40 שלו. "זה קרה אצלי קצת אחרי גיל 40", הוא משחזר, "עזבתי את העבודה העיתונאית מתוך שאט נפש מהמקצוע הזה ובאותו זמן גם עזבתי את אשתי והתחלתי להתקרב למקורות היהודיים. אני מאוד אוהב את המקומות האלה והיום אני גם מלמד את זה (בבית המדרש של "קולות" - רב"פ), אבל אני לא חי על פיהם. הערכים שטמונים ביהדות מאוד מדברים אליי וחבל לי שהמציאות לא מתנהגת לפיהם. הרבה מאלה שנותנים לנו, כביכול, את הערכים היהודיים - אנשים שהם כאילו המייצגים הרשמיים של היהדות - הם בעיניי לא כל כך יהודים בחייהם. יש הרבה אנשים שלא מקיימים מצוות והם בכל זאת קרובים יותר ליהדות מכמה כאלה שכן".
אתה לא אדם דתי, בקיצור.
"השאלה היא למה מתכוונים כשאומרים דתי. אני לא אדם הלכתי, אבל התיאור דתי הוא עמדה לגבי העולם שקשורה לכך שיש משהו מעליך - ושכל אחד יקרא לדבר הזה איך שהוא רוצה. גם לי קשה להגיד אם אני דתי או לא. אני יהודי".
אמרת שעזבת את העיתונות בשאט נפש. מה קרה שם?
"נקעה נפשי. הרגשתי שהסביבה שאני נמצא בה הופכת ליותר ויותר צהובה ונמצאת בתחרות קשה. הרצון לפתות את הקורא חוטא למה שאתה רוצה להגיד. פתאום הרגשתי שאני צריך לצאת מזה. אולי גם כי שמתי לב שאני מתחיל לחזור על עצמי ולהיות קצת פתטי. פחדתי שאני מתחיל לשעמם את עצמי. לקח לי די הרבה שנים להיפרד באמת מהעיתונות - כלומר, לראות איזה אייטם חדשותי בטלוויזיה בלי להגיד לעצמי שהייתי עושה את זה יותר טוב - אבל זהו, אני חושב שנגמלתי מזה".
ומה אתה עושה בימים אלה?
"מלמד מקורות יהודיים בזיקה לחיים כאן ועכשיו עובד בצוות שמנסה לפתח את רעיון הברכה בחיים".
ומה בנוגע לסטטוס שלך? עדיין גרוש?
"אז זהו, שאחרי סיבוב ארוך מאוד, האשה שהתגרשתי ממנה ואני חזרנו לחיות יחד. מאז, אגב, כבר נהייתי סבא. יש לי שלושה ילדים ושלושה נכדים. אני לא מרגיש סבא, כמובן".
יש סיכוי שתחזור מתישהו לתקשורת?
"קשה לי להאמין. לא נראה לי שאני בנוי היום לרוץ אחרי אירועים. מצד שני, לראיין אנשים דווקא יכול להיות נחמד. אולי יום אחד אמצא איזה סדק שדרכו אחזור לשם. הכל יכול להיות".
ובינתיים, איפה אתה ממליץ לנו לטייל בימים אלה?
"בהרי אילת מאוד יפה עכשיו.
ממליץ בחום".
bottom of page