top of page
Michal X Magazina122718.jpg

סוודר גולף ועליונית: הלגה כיכר המדינה, תל אביב

להטוטים
בין זאטוטים 

"הייתי מסיימת הופעה בהיכל התרבות מול 2,500 איש, מגיעה הביתה ובוכה. לא הבנתי למה אני בוכה. חנוכה. כולם שמחים, מחבקים אותי, אוהבים - מה קורה פה? מה זו התהום הזאת?" לקח זמן עד שמיכל ויצמן (39) למדה לג'נגל בין שישה ילדים בבית למיליון וחצי ילדים בחוץ. ריאיון עם מיכל הקטנה, ואף מילה על על המשבר בחיי הנישואין שלה

מאיה גז /  צילום: שי פרנקו / עורך אופנה וסטיילינג: נדב אליהו אפטר

ע' סטיילינג: קובי בן יהודה / שיער: לידור פדידה / איפור: דורין בר

אפודה וחצאית: סיון בוטיק

בעיצומו של פסטיבל חגיגות ה־39 של מיכל ויצמן, הידועה בתור "מיכל הקטנה", היא צריכה להתמודד עם בעיה גדולה - דיבורים על משבר בחיי הנישואין שלה. ויצמן מיהרה להרגיע ולהדוף את השמועות בפוסט שפרסמה בעמוד האינסטגרם שלה: "ניר ואני ביחד, פותרים הכל בזמן שלנו, בכבוד ובאהבה גדולה. זה לא עוזר כשכל מדינת ישראל לוקחת חלק בזה". לפני כחודשיים התקשורת חגגה סביב הקעקוע שהיא ובתה יולי, בת ה־14, הלכו לעשות ביחד - סיפור קטן לעומת הרעש שהתעורר עכשיו. אבל ויצמן כבר רגילה שכל מעשה שלה מתועד, מצולם, מפורסם ומנותח על ידי תושבי ישראל ופשוט הוסיפה עוד סערה לחגורת הגולגולות הפרטית שלה. ובכל זאת, הפעם היה מדובר במקרה קצת שונה. "יש לי קעקועים של כל שמות הילדים שלי", היא אומרת ומצביעה על פרק הירך שלה, שם מתנוסס ריבוע גדול המורכב משמות ששת ילדיה. "ילדתי את נאיה לפני קצת יותר מארבעה חודשים וכשסיימתי להיניק יכולתי להוסיף את השם שלה. יולי שאלה אותי לאן אני הולכת ואמרתי שאני הולכת להוסיף את השם של נאיה. היא ביקשה לנסוע איתי כדי שאקפיץ אותה לחברים. בדרך עצרנו לעשות את הקעקוע ופתאום יולי אמרה 'אני רוצה קעקוע'. אמרתי לעצמי 'אלוהים, למה נכנסתי, איך נפלתי' וליולי אמרתי 'את בת 14'". 

 

לגמרי בת 14. 
"כן, אבל יולי דמגוגית. יש לה כוח של צבא שלם ואנחנו אחרי סערת גיל ההתבגרות. אם אומר לה שהיא צעירה מדי, היא תעשה דווקא. הסברתי לה שלכל דבר יש את הגיל שלו ושבגיל 18 היא יכולה לבחור כי היא יותר יציבה בהחלטות שלה. היא שאלה 'בגיל 30 לא אצטער שעשיתי קעקוע?' ורצתה לדעת אם גם אני לא אצטער על הקעקועים שעשיתי. הסברתי לה שלא אצטער אף פעם כי אלה השמות של הילדים שלי. אמרתי לה גם 'יולי, זה מאוד מאוד כואב', כי אני יודעת שהיא מפחדת ממחטים, והיא ענתה שגם ללדת זה כואב והוסיפה שהיא לא תצטער כי רוצה לקעקע את השם שלי. היא אמרה לי 'את אמא שלי ואני הכי אוהבת אותך בעולם'. הסתכלתי עליה. לפני שנייה עשיתי לה גרעפס, זה לא נתפס. היום היא יותר גבוהה ממני. הילדים שלי הם הדלק, הם האהבה, הם החיים". 

"אם מישהו יגיד לי שהוא נפגע ממני, אני לא אשן ימים ולילות. לאלוהים ולי יש הרבה שיחות נפש על זה. בכלל, יש לי הרבה בקשות ממנו. אני הכי סומכת עליו בעולם, אני מדליקה נרות, הולכת למקווה ומאמינה בתורה"

משפחת ויצמן בהרכב כמעט מלא (מימין לשמאל) ניר, ריף שיושב עליו, מיכל עם אלי וריי התאומים, יולי וליאו. "שאני ממש בבאסה אני הולכת לילדים שלי"

צילום: מהארכיון הפרטי 

הילדים (משמאל לימין) ריי, ריף ואלי. לוקיישן מהאגדות

צילום: מהארכיון הפרטי

אין שבוע שאת לא בכותרות.
"אני לא רואה בזה משהו פסול. אני מבינה שאני מעניינת ואומרת תודה. לפעמים זה מאבד פרופורציות, אנשים נכנסים לעומק חיי וחורצים את גורלי, אבל אז אני שמה לזה קו אדום כי הילדים שלי קוראים את הדברים האלה. בסיפור עם הקעקוע שפטו את החינוך שלי. את יודעת, בתורה כתוב הכל חוץ מדבר אחד - איך לחנך ילדים". 
אחרי הולדת אלי, בתה בת השנה וחצי, יצאה ויצמן לארוחת ערב עם בעלה, לחגוג את הלידה. מדינת ישראל פחות או יותר קרסה לתוך עצמה. לפני ארבעה חודשים, כשחזרה על הריטואל עם לידת בתה נאיה, ויצמן טוענת שהתגובות היו גרועות אף יותר מאלה של הסיבוב הראשון, אבל היא חזקה מתמיד. בעיקר הודות לאמונה בבורא עולם. "אני אדם שמאמין בבריאות הלב והנפש, ובאלוהים. אני מתפללת בדרכי, בשפה שלי", היא אומרת. "כמו שאני מדברת איתך, אני מדברת איתו. אני גם בוכה הרבה. לבכות זה לטהר את הנפש שלך, כמו לעשות מקלחת. כולי רגש. אני רק רגש. כל מה שאני עושה בחיים שלי הוא כדי לעשות טוב ולקבל טוב. אם מישהו יגיד לי שהוא נפגע ממני, אני לא אשן ימים ולילות. לאלוהים ולי יש הרבה שיחות נפש על זה. בכלל, יש לי הרבה בקשות ממנו. אני הכי סומכת עליו בעולם, אני מדליקה נרות, הולכת למקווה ומאמינה בתורה. אני כל פעם עושה עוד צעד קטן לכיוון שלה. ועוד צעד קטן".

קריירה מהמילה "לא"

ילדי ישראל אוהבים את מיכל הקטנה והיא אוהבת ילדים. במיוחד את ששת ילדיה. שלושה חודשים אחרי לידת בתה השישית אני שואלת אותה אם היא מתכננת ילד שביעי. היא מתפלאת מעצם העלאת השאלה. "אני לא מבינה איך אני לא בהיריון ברגע זה", היא אומרת. "ילדים זה מה שאני חיה בשבילו. הילדים שלי הם האור שלי, החיים שלי, הנס הכי גדול שקרה לי בחיים".

הם לא מקנאים לפעמים בילדים אחרים שאת מנשקת, מחבקת, מצטלמת, מלטפת, מנחמת?
"הילדים שלי לא מקנאים וגם בי אין את יצר הקנאה. העברתי להם את זה במסגרת חינוך. כשאני פוגשת את הילד שלי בוכה אנחנו יושבים ומדברים. 'למה אתה בוכה? כי אתה לא רוצה לחגור חגורת בטיחות? בוא נדבר'. אין לאנשים היום סבלנות, ישר בום טראח. דברו, אנשים. ברגע שאראה לילד את ההשלכות בשפה שלו ואצעד איתו לבעיה ולפתרון שלה, הוא יפסיק להתנגד. כך עבדתי עם הילדים שלי גם על 
נושא הקנאה". 
ויצמן עצמה עברה טיפול רגשי במשך שנים וכיום היא עושה יוגה, אקרו־יוגה ורוקדת על עמוד. היא מראה לי סרטון מרשים שמשלב אקרובטיקה ויוגה ומסבירה: "זו שליטה בנפש שלך, לא זריזות ידיים. בכל יום יש לה שני אימונים, נוסף לטיפול בשישה ילדים, לחזרות, למופעים ולפקקים שביניהם. "יש לי עזרה, אבל אין תחליף לאמא", היא אומרת. "יש דברים שרק אני יכולה לעשות. למשל, ללכת להופעות של הילד בבית ספר, או לבשל. מה לעשות שהילדים אוהבים את האוכל שלי? בבקרים יש מטפלת אבל אחר הצהריים אין מנגנון קבוע שעובד פה. אני עושה הכל, כולל הכל. מצד שני, זה מה שתמיד חלמתי עליו מאז שאני בת 12".

אנחנו נפגשות יומיים לפני יום הולדתה ה־39. אחרי שדילגה אשתקד על החגיגות הגרנדיוזיות, הפעם היא מתכננת יום הולדת מהסרטים, כבשנים עברו. "שאלו אותי לפני 12 שנה למה אני חוגגת יום הולדת ככה, אבל מאז כולם חוגגים כמוני", 
היא אומרת. 

למה באמת את חוגגת ככה?
"אני עושה את מה שאני אוהבת. יום הולדת זה סגירת שנה ופתיחת שנה. איך שאסגור ואפתח את השנה, כך היא גם תיראה. אם תחיי בשפע, תקבלי שפע. אלה הבחירות שלנו בסופו של דבר". 


היא נולדה ביבנה בשם מיכל קעה, לאמא סימון ואבא ציון, בעלי עסק לחומרי בניין ברחובות. היא בת יחידה עם שלושה אחים, שניים גדולים ממנה ואחד קטן: עופר בן 43, יראל בן 42 ("הכרתי לו את אשתו") ואביה בן 30 ("נקרא על שם הנין של שלמה המלך").  היא נשואה כבר 15 שנה לניר ויצמן, בן 42, איש עסקים ומבעלי מלונות בראון. "אנחנו אנשים מאוד מאוד שונים, אבל לו יש את החיים שלו ולי יש את החיים שלי וביחד יש לנו חיים משותפים, חברות וזוגיות ובית. העולם שלנו רבגוני ומלא". 
הם הורים - נעשה קצת סדר, כן? - ליולי (14), לליאו (13) לתאומים ריי וריף (3), לאלי (שנה וחצי) ולנאיה (ארבעה חודשים). "מאז שאני זוכרת את עצמי ועד היום אני מקבלת מראה בהשתקפות מדויקת של הבת שלי יולי, שמדברת כאילו היא בת 30, ממש כמו שאני הייתי", מספרת ויצמן. "הייתי ילדה ונערה מאוד עצמאית. ידעתי מה אני רוצה. כבר אז הייתי אמהית. לא עניינו אותי מסיבות, רכילויות ותככים. רציתי להרוויח כסף ולבנות את עצמי. מהמילה 'לא' בניתי קריירה. זה מה שמדרבן אותי".

אפודה וחצאית: סיון בוטיק

סוודר: הלגה כיכר המדינה, תל אביב

"אני חתולת רחוב. אני אדם שלמד על בשרו הרבה מאוד דברים, גם מאנשים שאכזבו אותי, ביטלו אותי ולא האמינו בי. תמיד החזרתי חיבוק ונשיקה. אני שוחרת שלום אמיתית ויש לי אינטליגנציה רגשית מאוד עמוקה"

את עדיין שומעת לא?
"כל הזמן. זה החיים. הדברים לא תמיד מסתדרים. כשהקורונה הגיעה לכאן אמרתי 'נעים מאוד מציאות, יש פה גזירה, משהו לא מסתדר. אנחנו צריכים לעשות איפוס וחשבון נפש'. אנחנו קמים בבוקר ורודפים אחרי הזנב של עצמנו. התיישרתי בהרבה דברים, נרגעתי בהרבה מקומות. יש לי היום סדר עדיפויות. כשאני נכנסת הביתה, אני מניחה את הטלפון בצד. הוא לא מנהל אותי. אני לא ברדיפה. אני מבינה שבאמת קיבלנו את החיים האלה במתנה וכל משבר שאנחנו עוברים או נעבור יחזק אותנו לדבר הבא. 
"היום אני לא שוברת את הכלים ולא נלחמת על משהו שהוא לא שלי. אם אני מרגישה עצובה, אני בורחת ליוגה או להסניף את הילדה שלי. מעולם לא הרגשתי שלמה עם עצמי כמו שאני מרגישה היום. פעם הייתי מסיימת הופעה בהיכל התרבות מול 2,500 איש, מגיעה הביתה ובוכה. לא הבנתי למה אני בוכה. חנוכה. כולם שמחים, מחבקים אותי, אוהבים - מה קורה פה? מה זו התהום הזאת?"
הרגשת בודדה.
"נכון. זאת הייתה בדידות מאוד קשה ואף אחד לא מבין אותך. אני יכולה להגיד לך שכבר כמה שנים טובות אני לא מרגישה שאני לבד. הבדידות נמצאת בתוכך. היא לא קשורה לאנשים. את יכולה להיות עם החברה הכי טובה שלך בבר ולהרגיש שאת לגמרי לבד".

"אנשים נכנסים לעומק חיי וחורצים את גורלי, אבל אז אני שמה לזה קו אדום כי הילדים שלי קוראים את זה. בסיפור עם הקעקוע שפטו את החינוך שלי. את יודעת, בתורה כתוב הכל חוץ מדבר אחד - איך לחנך ילדים"

לבכות זה בריאות

ויצמן הצליחה להיחלץ מתחושת הבדידות בעזרת פיתוח של יכולת ג'ינגול מופלאה בין בית לקריירה. "יש לי שישה ילדים", היא אומרת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות דחיינית, אבל גם כשהיו לי שניים לא הייתי דחיינית. אולי זה אופי. אני אדם שמניע דברים. אני עושה דברים מייד. כשכואבת לי השן אני לא לוקחת אקמול ואומרת לעצמי, 'יסתדר', אלא רואה רופאת שיניים כבר באותו יום. אני קמה בחמש וחצי בבוקר אחרי שהלכתי לישון בסביבות אחת־שתיים בלילה. למזלי אין לי בעיות שינה. אני נרדמת בשנייה וקמה ב־200 קמ"ש. אני נמצאת בתנועה ובעשייה כל הזמן. יוצרת ומייצרת לעצמי. אני יודעת לתפקד רק בזמן לחץ. חמש הופעות ביום? אני על הגדרות. הופעה פעם בחודש? אני על הפנים".
אורנה דץ, אורטל עמר, נטלי דדון חברות טובות שלה, אבל בעיקרון היא "מפוצצת בחומות כדי למנוע את המקום הזה שאצפה ואתאכזב, כדי לא להיפגע". 
למי את כן מתמסרת?
"אני לא מתמסרת לבן אדם. כשאני ממש בבאסה אני הולכת לילדים שלי. אף אחד לא יודע את כל סודותיי. אני מוציאה את זה ומרוקנת את עצמי ביוגה, בריקוד. אין לי בדי.אן.איי דיכאון או חרדות. אני כל הזמן בהודיה. אני מבינה שמאחורי כל אדם יש סיפור ושהוא הגיבור של עצמו. את חושבת שאת הכי מפורסמת? יש מישהו יותר מפורסם ממך. את חושבת שאת בדיכאון? יש מישהי יותר בדיכאון ממך. המשפחה והילדים שלי תמיד יהיו שם. הם היציבות. לכל דבר אחר יש תוקף, לגיל, לפרסום, לזוהר, להכל. יש הרבה מאוד קשיים, אתגרים ודברים שפתאום צריך להתמודד איתם, אבל אני אומרת תודה גם עליהם כי הם אלה שמאזנים אותי ונותנים לי את הכוח להודות על מה שיש ומה שאין".

איפה למדת את זה?
"מהחיים. אני חתולת רחוב. אני אדם שלמד על בשרו הרבה מאוד דברים, גם מאנשים שאיכזבו אותי, ביטלו אותי ולא האמינו בי. תמיד החזרתי חיבוק ונשיקה. אני שוחרת שלום אמיתית ויש לי אינטליגנציה רגשית מאוד עמוקה, אבל יש לי בעיה כי קשה לי מאוד להאמין באנשים. אנשים רואים אותי כאינטרס. זה החיים". 
חשבת פעם להחליף מקצוע?
"האמת היא שיש לי חומר שלם למופע סטנדאפ. רציתי להיות סטנדאפיסטית. יכולתי לבחור בין מיכל הקטנה לסטנדאפ. מיכל הקטנה זה המקום הנקי. הילד לא שופט אותי, אמא שלו לא יכולה להכריח אותו לאהוב אותי. אם אני מרגישה שאני צריכה חיזוק, אני לרגע יורדת לרחוב וילדים מחבקים לי את הרגליים. בקיצור, לא נראה לי שאחליף מקצוע בקרוב".
מהו, במשפט אחד, סוד ההצלחה שלך?
"להכיר את עצמך, לאהוב את עצמך לשבח את עצמך ולתת לעצמך הכל לבריאות הנפש והגוף".
לא לכולם יש כסף לעשות את זה.
"הכי קל להגיד 'כסף כסף'. למה, את הכסף שלי גנבתי? אני עובדת כמו חמור. לא צריך כסף, צריך רצון". 
בימים אלה היא בעיצומו של שיתוף פעולה עם סופרפארם במיתוג של "מיכל הקטנה" לסבון, שמפו, מרכך, פיג'מות, מצעים, חטיפי בריאות והיד עוד נטויה.
מה מניע אותך?
"אני מסתכלת על הילדים שלי ואומרת 'וואו, איך אלוהים סומך עליי? איך הוא הביא לי שש נשמות טהורות לגדל לחנך? אני אחראית עליהם, הם שלי, בלי פתק החלפה. זה לתמיד. מעבר לזה, אני לא אדם שבורח אלא מתמודד. לא מוותרת עצמי ולא מעבירה דברים ליום הבא". 
את נשברת לפעמים?
"כן, אני נשברת. אני מחבקת את עצמי כמו עובר ובוכה. זה בריא לבכות, כי אדם שבוכה הוא אדם שיש בו רגשות. יש אנשים שבורחים. אנשים מפחדים להתאהב, לאהוב, להרגיש. הכל הפך להיות נורא טכני. אני מנסה כל הזמן, תוך כדי תנועה, ללמוד על עצמי ולשמור על האיזון". 

bottom of page