כדי לפתוח מסעדה דוווקא בתחילת המלחמה צריך הרבה אומץ, אמונה, מקצועיות, תפריט מנצח ומחירים סבירים. את כל אלו יש למשה בלולו, מסעדן ותיק, בעלים של "יאמוס" מסעדת דגים בחוף סירונית בנתניה. את יאוואלי יאוואלי המרוקאית החדשה שלו, אף היא בנתניה, פתח בהשראת האוכל של סבתו סוליקה, שמקדשת את האותנטיות, הן במנות והן בעיצוב המקום. "היתה לי תשוקה לבנות מותג לאוכל רחוב שונה, אותנטי", מפרט בלולו בפנינו את החזון, "כזה שכל ביס ממנו יעלה זכרונות מהילדות ומהבית של סבתא". חלם ועשה. 
הגענו למסעדה באחד הימים החמים של השבוע משוועים לקצת צינה ואוכל טוב ומשביע (בכל פעם שהקיץ הישראלי חוזר אלינו – אנחנו בשוק. כאילו זו ההיתקלות הראשונה שלנו איתו). המקום היה מאוכלס בשוכני העסקים הסמוכים ובעובדים מתעשיות ההיי-טק הסמוכות, שמאסו כבר בכל האופציות הקולינריות שחוזה העבודה מקנה להם. את פנינו מקדם מלצר מאיר עיניים שמציע "קודם כל" לימונדה קרה וצוננת. קנה אותנו. 
הוא מסב את תשומת ליבנו לתפריט התלוי על לוח גדול במסעדה, כשכל המנות במקום מגיעות בפרנה ישירות מהטאבון, עם אופציה לעשות מיקס ביניהן. 
מנות הבשר והדגים, מדגיש המלצר החייכני, יוצאות מהג'וספר, תנור גחלים, כשהן נושאות איתן ארומות עישון עמוקות שעושות חשק להטביע את הפרנה ברטבים העסיסיים והלוהטים. 
הזמנו, בלסנו והתעלפנו מהאסאדו בבישול ארוך, מאנטריקוט קבב על גריל פחמים עם ירקות על האש, קציצות דגים חריפות של סבתא, תבשיל שקדי עגל בסלסה מרוקאית חריפה ובקר מוח בבישול ארוך בסלסת פלפלים חריפה. התגחמנו גם על עוף קונפי צלוי והמפורק עם עשבי תיבול ובשר ראש בבישול ארוך עם גרגירי חומוס, אבל לזה כבר לא היה לנו מקום. יש גבול (65 שקל למנת צלחת, 72 שקל לבשר ראש ו-89 שקל למנת מוח שקדים).
כל מנות הפרנה בצלחת יוצאות עם סיגר של תפוח אדמה בתוך המנה ומגש של סלטים טריים: עגבניות עם חריף ובצל, כרוב לבן חמוץ, חמוצי הבית, סלייסים של פלפל חריף וצנונית, טחינה הר ברכה, צ'ימיצ'ורי ושום קונפי יחד עם פרנה מהטאבון, גזוז של פעם וצ'ייסר לפתיחת התיאבון, שלמען האמת, היה פתוח מהשנייה שהתיישבנו במקום (49 שקל).