פנים אליי 

המרזה הלאומית 

בליק דיין גילתה בתוכה תעצומות נפש מהסוג שיש רק לנשים חזקות. היא שכרה בית, רשמה את עמנואל לבית ספר, רשמה את יהונתן לגן התקשורתי ונשארה בבית עם מיכאל התינוק. "אחותי הילה הייתה רווקה", היא מספרת. "היא עברה לגור אצלי ועזרה לי מאוד. אימא שלי הגיעה מיד אחרי העבודה. רצתי ורצתי ורצתי. ביום הראשון, כשכולם היו במסגרות, קרסתי ופשוט לא הפסקתי לבכות. עצרתי ואמרתי 'רגע, אני צריכה עזרה'. פניתי לאנשי מקצוע והדבר הראשון שאמרו לי זה 'את חייבת משהו לעצמך כי אי אפשר לעשות הכל לבד'. ידעתי שמה שיעזור לי זה רק להמשיך ללמוד כי שם נעצרו החיים שלי".

במסגרת החוויות שעברה עם ילדיה והיכולת הטיפולית שגילתה בתוך עצמה, החליטה בליק דיין ללמד את התחום הטיפולי ונרשמה ללימודי נטורופתיה שארכו ארבע שנים וכללו טיפול בתזונה, תוספים וּויטמינים במסגרת "מהות" - שלוחה של קמפוס ברושים. 
איך היה לחזור להיות סטודנטית?
"זו הייתה התנתקות. הלכתי ללימודים כדי להתנתק. תוך כדי עבודה את חושבת מה קורה עם הילדים, אבל בלימודים התנתקתי. זה היה כל כך מרפא, שאחרי שנתיים נרשמתי גם ללימודי רפואה סינית ולקורס בפילוסופיה סינית. מאוד אהבתי את זה. רציתי שיהיה לי הכל. מי חשב שאלך לכיוון אסתטיקה? חשבתי שאפנה לריפוי. לא ידעתי מה יהיה, אבל נשאבתי לזה. זה עשה לי טוב. הילדים שלי שכבו בבתי חולים ואני יישמתי עליהם את מה שלמדתי כל יום. היינו צריכים דיאטנית ובסוף אמרתי לה 'אני עושה את זה, תודה'".
את מתארת דברים לא פשוטים. צריך חוסן נפשי כדי לעמוד בהם.

"אני לא חושבת שאני אדם חזק יותר מכל אימא אחרת, כי אני לא חושבת שיש אימא שהייתה מגיבה אחרת. אלה מצבים שבהם אין לך זמן לחשוב. מה לעשות? להתעלף?"
היו אימהות שהיו מתעלפות.
"מבחינתי זו סיטואציה שצריך לעמוד בה על הרגליים ולרוץ קדימה. את לא יכולה לחשוב יותר מדי. אם לא הייתי מתפקדת, חבל על הילדים שלי. אימא שלי, שהיא אישה מאוד חזקה, לא נתנה לי לזוז ימינה ושמאלה. היא עשתה סדר, שלחה אותי ללמוד, לא רצתה שאסתובב כל היום סביב הילדים. היא שלחה אותי לצאת עם חברות, אמרה לי 'סעי לבעלך', ובכלל, עזרה לי מאוד, שתהיה בריאה.
אני, מצידי, תמיד הייתי אימא טוטלית. אימא טוטלית שמוצאת את עצמה בחיים בלימודים, בעבודה, ונמצאת גם עם הילדים שלה. בלי העבודה הייתי מאבדת עצמי מזמן. בחיים לא ישאלו גבר 'אתה מרגיש שפספסת כשלא היית עם הילדים?' או 'אתה לא מרגיש רגשי אשמה בכל מה שנוגע לילדים?' בעוד שאת האישה ישאלו. למה? אישה שהגבר שלה עובד כל היום והיא יושבת ומגדלת את הילדים, ואומרים שהיא לא עושה כלום בחיים שלה והיא גם תלויה בו - זה מעצבן אותי. אני פמיניסטית. אישה שעובדת ומצאה את עצמה בעבודה היא אישה שטוב לה". 

בליק דיין הצילה את יהונתן. היום הוא נער צעיר, ערני, חכם, רהוט ומוכשר ששואל לשלומי ומראה לי ציורים מרהיבים שצייר. הוא לומד מחשבים במכללה במסגרת כיתות י"ג ו־י"ד, ואמו מביטה בו מהצד מסופקת וגאה. "עד היום אני אומרת שכשהאבחון נכון, הריפוי נכון. אם אמרו שיהונתן שלי חירש והוא לא חירש, לא פלא שהאוטיזם העמיק והוא לא דיבר. עד שהבנו מה צריך לעשות היה מאוחר מדי. הנהלים באיטליה ובישראל היו שונים. בישראל הכל היה יותר מחמיר וטיפלו בכל באופן מיידי. באיטליה את לומדת להיות הרופאה של הבן שלך. בישראל הילד לא יוצא מבית החולים עד שלא מנתחים אותו ופותרים לו את הבעיה, אבל גם פה כבר הבינו שאני יודעת לעשות הכל לבד בבית".

בליק דיין סיימה את לימודיה תוך שהיא לוקחת את בנה לימי אשפוז בבית החולים. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך פעם בשבועיים ולבסוף פעם בחודש. "הסתכלתי על האימהות שישבו בחדר ההמתנה לצידנו. את רואה ההורים מותשים, גמורים והרוגים, וזה היה המראה של עצמי. כבר הבנתי שגם אני כזאת - רצה, טורחת, כבר לא שמה לב לגוף שלי. הכרתי שם אימא שהפכה להיות חברה שלי, עם אותו סיפור של הבן שלה. לקחתי את כל מה שאני יודעת ועשיתי לה ייעוץ תזונתי, כולל רוגע, הצרות היקפים, טיפולי פנים ודיקור בדרך הטבע. עד היום, כשאני מגיעה לבית חולים, אני לוקחת את כל המוצרים שיש לי ומחלקת להורים. אני יודעת מה זה להיות בצד של ההורה המטפל. את לא חושבת על עצמך כלל, אפילו לא לרגע אחד".