שביט ויזל דואגת.

טומי, הכלב שלה בן ה־6, בחדר ניתוח, בעיצומו של סירוס. "הוא נכנס לניקוי שיניים ואמרו לי שאם אני כבר מרדימה אותו, אז שאסרס".
לחוצה?
"כן. הוא הילד שלנו".
עושה חשק?
"חשק תמיד יש, אבל כלב זה לא ילד. אני לא יכולה להשאיר את הילד לבד לכמה שעות. עד עכשיו אני ובעלי לא הבאנו ילדים מבחירה, כי ילדים דורשים משאבים, תשומת לב וזמן. עכשיו אנחנו עם הפנים לשלב הבא. אנחנו חבורה של זוגות ופתאום מתחילים להצטרף ילדים לחבורה, אז זה עושה חשק. לירן כוהנר וגיא הפכו להורים, ליקי רוזנברג והדר גם הפכו להורים. גם דנה גרוצקי חברה טובה שלי ויש לה ילדה ועוד אחת בדרך. כיף לי עם הילדים שלהן. יש לי תקשורת מצוינת עם ילדים ואני מבלה איתם, אבל כשזה יגיע, זה יגיע. בעלי ואני סומכים על היקום".
איזו אמא את חושבת שתהיי?
"אני מקווה להיות אמא לא חרדתית. להגיד איזו אמא אהיה? לא יודעת, כי אני עוד לא שם. אני מקווה להיות האמא המאפשרת שנותנת לילד לייצר בעצמו את הביטחון והעצמאות שלו".
כיום, אחרי סדרה של מהפכים בחייה, ויזל נמצאת במקום טוב. היא עברה תהפוכות אקדמיות, מקצועיות ואישיות, וניכר שהראש שלה מחובר היטב לכתפיים. היא מתנסחת בבהירות, נעימה ומאוד מאוד יפה.
"התחלתי ללמוד חינוך ופרשתי כי היה לי קשה לשלב את זה עם החיים שלי", היא אומרת, "יש לי גישה לילדים, אני אוהבת ילדים ויש לי סבלנות אינסופית בשבילם. אני נהנית עם ילדים ומאמינה שכשכיף לילד, הוא מראה את זה חזרה. האהבה לילדים הייתה שם מאז ומתמיד, עוד כשגרתי בקיבוץ. כששאלו אותי 'מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?', עניתי תמיד 'אני אהיה גננת'".

​

הכי יפה בקיבוץ
החיים הובילו אותה למקום אחר - תחרות מלכת היופי, שבה זכתה במקום הראשון. זה היה לפני עשר שנים ומבחינתה מדובר באחד המהפכים הגדולים בחייה. "קריירת הדוגמנות שלי התחילה אחרי שזכיתי בתחרות. התחלתי לעבוד, נסעתי לחו"ל והשקעתי בזה יותר".
וחלום הגננת נגוז?
"את חולמת על משהו אחד והחיים מזמנים לך משהו אחר. הייתי על הגל והחלטתי לשים רגע בצד את המקום של להיות גננת או להתעסק בהוראה, כי אין זמן. בחרתי במסלול הדוגמנות וחיפשתי מה אני יכולה לעשות ביום שאחרי, במה אני יכולה להעמיק יותר. לפני שנתיים החלטתי ללמוד נטורופתיה. זה גם סוג של טיפול".
למה נטורופתיה?
"החיים שלי הולכים לשם באופן טבעי, תרתי משמע. פתאום אנשים סביבי הופכים להיות טבעוניים".
היא עצמה לא טבעונית. היא צמחונית שלא אוכלת בשר, עוף, ביצים וחלב, אבל אוכלת גבינות ודגים. "אני לא אדם קיצוני. גם אם אחליט לעשות משהו, לא אסחף אחריי את כל הסביבה. אני קודם כל משנה את זה בעצמי ואז דורשת מהסביבה שלי. נאה דורש ונאה מקיים. קיצוניות לא טובה בשום דבר בחיים. צריך לחיות באיזון סביבתי ואישי. קיצוניות מובילה למקומות אפלים. גם לי, בתור צמחונית שלמדה את התחום, יהיה בעייתי לשבת בארוחה עם מישהו שיטיף לי ויצעק שבשר זה רצח".
נטורופתיה מעניינת אותה והיא אוהבת לחקור וללמוד. היא מאמינה בצמחים ובדרך הריפוי שלהם. "זה הגיע מתוך עניין אישי, אבל אני לא יודעת לומר לך אם כשאסיים את הלימודים אפתח קליניקה. כרגע זה משהו שמעניין אותי, אני נהנית ממנו והוא משדרג לי את החיים. אני כל הזמן מחפשת איפה להתפתח במקום העסקי, לעשות וליזום. אני נפגשת עם אנשים מעניינים מכל מיני תחומים".
קריירת הדוגמנות באה לה בהפתעה. "גדלתי בקיבוץ, בעידן שבו לא היו סמארטפונים ורשתות חברתיות, ופחות היה לנו אכפת מהחיצוניות. להגיד לך שממש לא ידעתי איך אני נראית? זה שקר. אמא שלי אמרה לי כל הזמן שאני יפה והסביבה התייחסה לזה די הרבה, אבל זה לא היה החלום שלי. הגעתי לתחרות מלכת היופי, כי אמא לא הפסיקה לומר לי להירשם. בסוף נרשמתי. שלחתי מכתב בדואר למערכת 'לאשה'. לא חשבתי שאזכה. מה גם שהיה הימור על מישהי אחרת וזה הגיע לי בהפתעה".
הדוגמנות, לדבריה, התגלתה כמקצוע לא קל. "זה לא שזכיתי וכל הטוב נפל עליי משמים", היא אומרת, "את צריכה לעבוד, נוסעת לחו"ל לבד, רצה בין אודישנים, מתחרה במיליון בנות יפהפיות ומתוך מאות אודישנים בחו"ל את מקבלת עבודה אחת ושואלת את עצמך 'זה שווה את זה?'. אז כן, נראה שכן, כי אני נהנית מזה ומודה על כך".
עד כה היא הצטלמה לקמפיינים של בגדי ים, הלבשה תחתונה, איפור, בישום, שמלות כלה, וייצגה מותגים רבים, בהם משכית, גו אנדר, חגית טסה, רונן חן, אליאן סטולרו, פנדורה, גוטקס, לי גרבנאו, דיסקרט, קסטרו, רוברטו קוואלי, אלון ליבנה, ריבוק, ג'ורג'יו ארמאני ועוד רבים וענקים.
בימים אלה היא עושה קמפיין לבית מותגי העל עמנואל. "זו הפעם הראשונה שיש להם פרזנטורית שמובילה את הקמפיין ומאוד התרגשתי כשהם בחרו בי", היא אומרת, "אני מודה שזה המותג שהכי מתאים לי. יש לי הרבה בגדים שלהם בארון ואני שמחה להיות במקום שהוא הכי אני. מאז ומתמיד אהבתי סגנון שמשלב בייסיק ומראה מתוחכם".
מלבד הקמפיין היוקרתי לעמנואל, היא קיבלה גם את תפקיד השגרירה של הבושם קרולינה הררה 212, לצד ברק שמיר וליאנה עיון. "אני בת 29 והם צעירים ממני, מאוד. מרגש אותי שעדיין בוחרים בי למרות שיש את הדור הצעיר. זו הזדמנות לעבוד עם דור צעיר - וכן, הם מרגישים לי צעירים, הם ילדים. רק בצבא. כשהייתי בצבא היה נראה לי שבגיל 29 כבר אהיה ממש זקנה, אבל אני עדיין פה, עדיין רלוונטית".
את מרגישה שזה עולם אכזר מבחינת היחס שלו לנשים לא צעירות?
"אני לא חושבת. נכון שלצעירים תמיד יהיה מקום בעולם הזה, אבל יש מקום לכולם. דולצ'ה וגבאנה הציג בקמפיין האחרון נשים ממש זקנות. יש מגוון עשיר של נשים היום בעולם האופנה, וזה מבורך".
היום, אחרי שעברה מסלול בעולם האופנה, היא מיוצגת על ידי סוכן בניהול אישי. "שמו אותי בתבנית", היא מסבירה, "ישבתי יום אחד עם נדב (הסוכן) והוא אמר לי שהוא לא מבין למה אף אחד לא מכיר אותי כבן אדם. למה רואים בי רק דוגמנית. הרגשתי שסוף סוף מישהו מבין ורואה אותי. אנחנו יחד שלוש שנים וזו דרך שמניבה הרבה תוצאות, אני כבר לא מצמצמת את עצמי לקטגוריות. אני יכולה לעשות הכל - ובדרך היסודית ביותר. אתחיל בקטן ואלמד".
מדגדג לך לשחק ולהנחות?
"היו כמה פעמים בקריירה שלי שמישהו אמר 'היא מתאימה לי בול'. לא הרגשתי שזה מתאים לי. יכול להיות. אני לגמרי פתוחה לגלות עוד רבדים בעצמי".

​

היה כיף טילים
ויזל נולדה באשקלון. כשהייתה בת 6, אביה העביר את המשפחה לקיבוץ רעים ואחר כך לקיבוץ בארי. "הילדות בקיבוץ מהממת מצד אחד ומגבילה מצד אחר", היא אומרת, "היא מלאה בערכים ובעשייה, והקיבוץ כל הזמן ממלא אותך בתוכן. אין רגע דל. אין חופשות של חוסר מעש. יש פעילויות ועניין, ומגיל צעיר מלמדים אותך מהם מוסר עבודה ואכפתיות לסביבה ולקהילה שאת חיה בה. מצד שני, בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, כשסיימתי את הצבא, החלטתי לעזוב כי זה סוג של חממה. את גדלה עם אנשים שהם החברים שלך אם תרצי או לא. זה מה שיש. לפעמים זה מתאים ולפעמים פחות. אני, באופן אישי, הרגשתי שזה עוצר אותי בחלומות ובשאיפות".
אמה, מרסל, היא אחות. אביה, אבי, עורך דין. אמה הייתה אחות בקיבוץ ואביה עבד מחוצה לו. כיום ההורים גרים ברחובות. "אני והאחים שלי כבר לא גרים בקיבוץ והם נשארו שם לבד, עם הבלגנים של הטילים מעזה. בשלב מסוים הם החליטו לעבור ולהתקרב אלינו למרכז".
יש לה אח בכור, מאור, בן 33, גיטריסט ומפיק מוזיקלי שמתגורר בתל אביב עם אשתו אליענה, מפיקה ומנהלת להקות. אחיה הצעיר, נריה, בן 25, סטודנט להנדסה ביוכימית. "אנחנו מאוד קשורים זה לזה. משפחה חמה. אנחנו משתדלים להיפגש פעם בשבוע".
היא זוכרת היטב את החיים בעוטף עזה ורגישה לעניין גם עכשיו, כשהיא חיה בתל אביב. "זה היה בדיוק אותו דבר, אבל אז לא היה ממ"ד. גם היום יש בעוטף עזה הרבה מקומות שאין בהם מיגון. מה עושים? שאלה טובה. היום יש את כיפת ברזל אז זה יותר מרגיע, אבל פעם גם את זה לא היה. עד גיל 17 היה שקט, אבל בכיתה י"א, אחרי ההתנתקות, התחיל הבלגן.
"הפעם הראשונה שנתקלתי במצב שהכניס אותי להתקף חרדה הייתה כשלמדתי לבגרות בתנ"ך. זה היה יום יפה, אבא החליט שהוא פותח את כל החלונות בבית ואני ישבתי עם חברה ולמדנו לבחינה. היינו שתינו לבד בבית. לא הייתה אזעקה - ופתאום שמענו בום מטורף. קסאם נפל מאחורי הבית, בשביל של הקיבוץ. מזל שאבא פתח את כל החלונות כי אחרת הזכוכיות היו מתנפצות עלינו. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי התקף חרדה. לא היה לנו אז ממ"ד וכשהייתה אזעקה רצנו למסדרון של הבית. רצתי הלוך־חזור. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי להורים. כשאומרים בחדשות 'נפגעי חרדה' זה נשמע מוזר, אבל הרגשתי את זה. הגוף שלי אותת משהו שלא יכולתי לשלוט בו".
מה עושים במצב כזה?
"את לומדת לחיות עם זה. זה עצוב. אני ממש מקווה שהמצב הזה ייפסק. אזכור את הרגע הזה כל החיים. היום, כשאני בתל אביב, זה מרגיש לי מנותק לנסוע באוטו ולשמוע בחדשות 'היום היו 200 שיגורים לעבר ישראל'. אני אומרת לעצמי 'מה 200 שיגורים? הרגע יצאתי מפגישה והכל סבבה'. שם החיים מפסיקים. אנשים עובדים ולומדים, והכל נפסק ברגע".
היא נשואה לאוהד בן נון, איש עסקים בן 33. ההיכרות שלהם, היא מספרת, הייתה מצחיקה. "ראיתי אותו בבר תל אביבי והחלטתי שהוא יהיה חלק מחיי. לא הכרנו לפני כן. עשו בינינו היכרות חטופה ואז אמרתי לו שאני לא מכירה אותו אבל חייבת שהוא יהיה חלק מהחיים שלי. הוא נישק אותי. זו הייתה תגובתו. זה נשמע קלישאתי, אבל אוהד מוציא ממני את הגרסה הטובה שלי. הוא החבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי. הוא גורם לי לשאוף ליותר, לצאת מהגבולות שלי, לחלום, להאמין שהכל אפשרי. והוא גם מצחיק אותי והכי כיף לי איתו".
היא לא אוהבת לעשות ספורט, אבל למדה לחבב את התחום אחרי שהתחילה להתאמן פעמיים־שלוש בשבוע. "אני לא מכורה לזה, אבל נהנית להגיע לשם. זה כמו מסיבה אחת גדולה, וליקי, המדריכה שלי, מדהימה ומכילה. זו לדעתי הדרך היחידה לעשות ספורט: למצוא את המקום שעושה לך טוב".
הנייד של ויזל מצלצל. מתקשרים מהמרפאה הווטרינרית. טומי בסדר, אבל צריך להישאר להשגחה.
מה את מאחלת לעצמך?
"בריאות, לשאוף גבוה ולהגשים הכל בדרך. כמובן שאני מאחלת לעצמי גם משפחה. לא יודעת כמה ילדים יהיו לי, אבל אני מקווה שלפחות שניים". x