top of page
כתבה
אשכול בחיוב
מה יש בו, ביקב המשפחתי קסטל, שהופך אותו ליקיר לבם של ניר ברקת, אהוד אולמרט, אנגלה מרקל ומדונה? הסוד, לטענתו של המנכ"ל ומומחה היין אריאל בן זקן, טמון באדמה של מושב רמת רזיאל. וגם לנו, הנשים באשר הן, יש חלק בהצלחה הזו. לחיינו. מאיה גז | צילום: רמי זרנגר
בין נשים ליין, מתברר, יש קשר חזק במיוחד. לפחות אם שואלים את אריאל בן זקן, מנכ”ל יקב קסטל שבהרי יהודה. “נשים זה יין ויין זה נשים”, הוא פוסק, “יין הוא חלק מהנשיות. אשה שמחזיקה כוס יין הופכת מיד לנשית יותר”.
למה?
“כי היא מאפשרת לעצמה את השחרור שיין מאפשר. זה לא כמו אשה שמחזיקה אלכוהול, כמו כוס וויסקי. אלכוהול מוציא מאשה משהו לגמרי אחר. יין זה אלגנטיות, זה מוציא את הנשיות, העדינות והרכות מהאשה”.
באיזה אופן?
“אלכוהול מעורר, מחדד ומוציא מהאדם את הערפול מהצד הבוטה שלו. יין, לעומת זאת, הוא מאוד עדין ומלטף. אשה שמחזיקה כוס יין היא כאילו מתלטפת”.
בן זקן הוא אחד האנשים הבודדים בארץ שבאמת יודעים לייצר יין טוב. הוא עומד בראש היקב המשפחתי קסטל, שנמצא מאז הקמתו ועד היום בבעלות המשפחה. כולם, אגב, עובדים כל יום יחד. האב, אלי, הוא מי שהקים את היקב וכיום הוא משמש היינן הראשי. הבן הבכור איתן הוא מנהל צוות ייננות ויינן משנה לראשי. האחות אילנה מנהלת ייצוא ומסייעת בייבוא וברכש. בן הזקונים, אריאל, הוא המנכ”ל. “רק לאמא מוניק אין תפקיד רשמי ביקב”, הוא אומר, “אבל היא תומכת בכולנו”.
הוא בן 45, נולד ברמת רזיאל, מושב בהרי ירושלים. שם, בחצר הבית, בנתה המשפחה את היקב הראשון. כיום הוא גר בתל אביב, גרוש עם שני ילדים, בת 14 ובן 10. נדמה שכל חייו נותבו כדי ליצור יין. הקריירה שלו התחילה בשנות השמונים, אז פתחו הוריו את המסעדה האיטלקית המיתולוגית “מאמאמיה” בירושלים.
“הם היו צעירים יחסית, וזו הייתה היוזמה הראשונה שלהם בחיים הבוגרים, ולמרות שגם הם וגם השותפים שלהם באו מאירופה, הם לא היו מאוד חשופים ליין”, הוא מספר, “במסעדה התחילה ההתעניינות שלהם בזה - לפחות ברמת הצריכה, כי חברים באו ודרשו. הם הגישו את יין הבית, בקראפים, בעיקר יינות ישראליים. הייבוא באותה תקופה היה קיאנטי בסלסילות שהגיע לארץ והיה גם את הבקבוק השמנמן, הספרדי. אלה היו היינות הראשונים שהגיעו לארץ בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים”.
המשפחה נטעה את הכרם הראשון בשנת 1988 והכינה את היין הראשון בשנת 1992. “בנטיעות הייתי בתיכון ובתקופת הכנת היין הייתי באמצע השירות הצבאי. עשינו אותו בידיים. הזמנו חברים לשבת ויחד איתם קצרנו רבע דונם. היינו הרבה אנשים, כך שזה היה מהר: היו לנו 600 קילו ענבים בתוך פחות משעה. אבא שלי עמד עם הספר ונתן לנו הוראות. זו הייתה עבודה לא מקצועית, אבל מאוד ידנית. כשמדברים על יינות שנעשו בידיים, זה בדיוק זה. התהליך היה מוקפד. התססנו את הענבים בפחי זבל מפלסטיק והמרנו אותם לשתי חביות עץ אלון שקנינו מהיקב הצרפתי שאטו מרגו. חביות משומשות. אני זוכר שהן הגיעו לארץ ונורא התרגשנו לפתוח אותן ולהריח את היין של שאטו מרגו. זו הייתה חוויה רצינית”.
היום זה נשמע ארכאי.
“זו הייתה תקופה אחרת. בארץ היינות של כרמל מזרחי ורמת הגולן בדיוק התחילו פעילות. המסעדה היא שקירבה אותם לעולם היין ופתאום אבא שלי התחיל לפתח את הרעיון לייצר יין בעצמו – ומכיוון שגרנו ברמת רזיאל והייתה לנו חלקת אדמה, הוא היה יכול לשחק עם הרעיון הזה. הוא הקדיש רבע דונם - אזור קטן, מסביב לבית - לטובת הניסיון לייצר יין. היו שם גם לולי תרנגולות”.
נקמת הטרקטור
בצבא הוא שירת בצנחנים, כולל שנה בקבע. בו בזמן, בשנת 1994, היקב הכין את הבצירים 1992, 1993 ו־1994 באופן חובבני. התוצאה הייתה בין שתיים לארבע חביות, שמכל אחת מהן ניתן למלא 300 בקבוקים. שנה לאחר מכן העבירה המשפחה את אחד הבקבוקים לסרינה סטקליף, מנהלת אגף היין בבית המכירות הפומביות סות'ביס - והיא, בתגובה, שלחה חזרה פקס מלא תשבחות. כתוצאה מכך, החליטו בני המשפחה שהם הולכים על כל הקופה.
באותה תקופה אריאל היה בן 16 ועבד במסעדה של ההורים. “עד אז עבדתי בעיקר במטבח, בהכנות. אחר כך הייתי ברמן. בתור מלצר הייתי גרוע וזה היה בעייתי. ברמן היה אחד התפקידים היחידים בחוץ שעוד הצלחתי לעשות”.
“סרינה אהבה את היין ושאלה שאלות”, אומר בן זקן, “היא כתבה שהיין מאוזן ושאלה אם הענבים גדלים במקום גבוה, האם הטמפרטורה נמוכה ואיזו אדמה יש שם. לא הבנו על מה היא מדברת. אם היינו גרים בזיכרון יעקב היינו עושים את זה בזיכרון. המזל שלנו הוא שגרנו ברמת רזיאל. לא אמרנו שנחפש את האדמה הכי טובה בארץ ושם נמצא את רבע הדונם שלנו. רק אחר כך התברר לנו שהאזור הזה מאוד טוב ושאפשר לעשות בו יינות מעולים. עד אז רמת הגולן והגליל נחשבו לאזורי היין של ישראל”.
מה יש באדמה הזו?
“יש משהו בטרואר של הרי ירושלים בכלל ושל רמת רזיאל בפרט. עד שאנחנו הגענו, לא היו כרמים בהרי יהודה. היקבים שאנחנו מכירים היום בהרי ירושלים הגיעו הרבה אחרינו. אנחנו היינו אלה שגילו שהאדמה הזו מייצרת משהו אחר”.
בגיל 23 נחת בן זקן בבורגון כדי ללמוד שם איך עושים יין בסגנון צרפתי. “הכוונה שלי הייתה לנסוע לחודשיים, מאוגוסט ועד אוקטובר, כדי לעשות את הבציר בבורגון, אבל בסוף נשארתי שנתיים. התחברתי שם להבנה שיין זה ענף מאוד גדול, עשיר ומורכב. למדתי על היינות הצרפתיים, על הגפנים, על החלקות. היה כיף אדיר. הייתי פועל והייתה לי דירה מעל היקב. השכנים שלי בבית שליד היו משפחה של כורמים. עבדנו בעיקר ביין, אבל בתקופות מסוימות עבדתי גם בחקלאות”.
כשבן זקן חזר לארץ, הוא שב לעסקי המשפחה במלוא המרץ. עם הזמן, היקב שבחצר הבית התרחב ליישוב הסמוך יד השמונה. הוא עדיין קטן למדי, אבל מאובזר לעילא ויפהפה. טעימות היין מתבצעות בתוך בקתה לצלילי שאנסונים צרפתיים, על ספות עור, סמוך לאח, כשבין יין אחד למשנהו אפשר לטעום גבינות צרפתיות. בין השאר מיוצרים בו יינות כמו גראן וין האדום והמרשים, פטיט קסטל החביב על הישראלים ושרדונה לבן. אל השלושה נוספה לאחרונה סדרת La Vie (“החיים” בצרפתית), שמבוססת על יין לבן, יין רוזה ויין אדום מודרניים יותר.
העובדה שכל בעלי העסק המרשים הזה הם בני משפחה אחת, על כל האינטריגות המשתמעות מכך, לאו דווקא פוגעת בקצב העבודה, לטענתו של בן זקן. להפך. “המזל שלנו הוא שאנחנו צוות”, הוא אומר, “נכון שלמדתי יין וזו ההכשרה שלי, אבל ברגע שהתחלנו להסתכל על העסק, הבנו שיש כאן בעיקר מכירות, ויין נוצר בעזרת תהליכים שאין מה להתערב בהם. את שמה את היין בחביות ולא יושבת ליד החבית במשך שנה. זה אומר שביקב קטן את עובדת ביין רק חודש בשנה, כי את עושה מעט חביות. הבעיה הייתה שאף אחד מאיתנו לא רצה לנהל את העסק. כולם רצו להתעסק בחקלאות, להיות על הטרקטור, ולא להיות מעורבים בביזנס, אבל הבנק כפה את הצורך במעורבות שלנו בצד העסקי. אתה יכול להתעלם מזה קצת, אבל לא למשך זמן. זה כמו לא לשלם דו”ח ולזרוק אותו מאחורה באוטו. את יודעת, פתאום מתחילים להגיע מכתבים מהעירייה. בקיצור, הבנו שצריך לטפל בזה - ואני התחלתי, כי אני אדם שלוקח מה שצריך, לא רק מה שיש”.
אתם מתאימים את עצמכם למגמות ולטרנדים של יין בעולם?
“אין לנו התנגדות עקרונית לטרנדים, אבל אנחנו לא עובדים לפיהם. יקב הוא דבר גדול מדי מבחינת היכולת שלו לעשות שינויים. זה לא מועדון לילה שאת רוצה להתחדש בו כל הזמן. זה מקום שמשמרים בו את התהליכים, את המסורת ואת העקביות. אנשים תמיד יטעמו דברים אחרים, אבל בסופו של דבר הם יצטרכו ללכת על בטוח ויחזרו לשתות דברים שהם בטוחים בהם. לכן זו אחריותנו לשמור על הקו שלנו במשך הרבה מאוד שנים”.
בישראל, קסטל הוא יקב שמוכר בקרב האלפיון העליון. בין חובביו אפשר למצוא את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ואפילו את מדונה. “כשהיא הייתה בארץ היא ביקשה שיביאו לה ארגז של קסטל למלון, כי היא שתתה את זה כנראה באל.איי”.
אולם הפרזנטורית המכובדת ביותר של היקב היא קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. “היא שתתה אותו עם אולמרט”, אומר בן זקן. “הם אכלו ארוחת ערב אצלו בבית, עם המשפחה שלו, ואז הוא פתח בקבוק יין של קסטל. הוא מעריץ גדול של קסטל והוא גם ביקר אותנו פעם. אני מניח שהוא סיפר לה שהוא מכיר את הבעלים של היקב ואמר לה שזה לא רחוק מירושלים אחרי שהיא התעניינה ביין. אחר כך, כל יומיים התקשרו ממשרד ראש הממשלה כדי לשאול מה קורה עם ההזמנה. עד שהארגז לא עלה על הטיסה הם לא עזבו את זה. בסופו של דבר שלחנו 240 בקבוקים של גראן וין לבית הנבחרים הגרמני. אני לא יודע מה קרה עם היין אחר כך, אבל זה מה שיפה ביין. הוא כמו שיר, אחרי שיצרת אותו הוא כבר לא שלך”.
bottom of page