אוברול ג'ינס גולף מגפיים אליהו מדר שואורום תכשיטים מיכל אנסקי לתכשיטי Benja

פנים אמיתיות

אחרי שנים שבהן צברה "רגעים שנוטף מהם קרמל וסוכר בתאורה מושלמת", כלשונה, כוהנת האוכל והשופטת המוערכת והוותיקה של "מאסטר שף" מיכל אנסקי (41), חטפה שיתוק בפנים ונאלצה, בלית ברירה, להתמודד עם החיים עצמם. גם את זה, כפי שיודע מי שצפה ב"מחוברים", היא עשתה בהצלחה יתרה. ועכשיו באמת שום דבר לא יכול לעצור אותה

מאיה גז /  צילום: שי פרנקו / עורך אופנה: נדב אליהו אפטר

סטיילינג: שירן מניה / שיער: קובי קלדרון / איפור: גלית ורטהיים

ג'קט אוסף פרטי ג'ינס Toteme לבוטיק ורנר תכשיטים מיכל אנסקי לתכשיטי Benja

אשת הקולינריה מיכל אנסקי (41) הגיעה כבר מזמן אל היעד. אנסקי, שופטת ב"מאסטר שף", מקימת שוקי איכרים בארץ ובעולם, היא אמא לשלוש בנות, רעיה לאייל אמיר ואשת עסקים ממולחת, אבל זה ממש לא אומר שהיא רווה נחת. "אם הייתי מסוגלת לעמוד ברכבת ההרים ההורמונלית הייתי עושה עוד בת", היא מתוודה. "אני מקווה שיהיו לי עוד ילדים. אני רוצה. זה מאוד כיף. הבית מלא שמחה, ריקודים, משחקים, והילדות מדהימות ביחד. אני גם שמחה שיש לי בנות כי יהיה להן כיף לגדול יחד. כשמאודי, הקטנה שלי, נולדה הרגשתי שנתתי לגבריאל'י, בת השנתיים, מתנה. אמרו שיהיו סצנות קנאה ושיהיה קשה, אבל אני לא חווה שום דבר כזה בבית. 
מצד שני, ההיריון וההתאוששות ממנו לא פשוטים לי".
באיזה מובן?
"פיזית התאוששתי מאוד מהר, אבל בכל הנוגע לנפש, להורמונים, לוקח לי זמן להתאושש. אני צריכה זמן להתאושש בין לידה ללידה. יחד עם זאת, יש שעון ביולוגי שדופק ולכן אני בינתיים בהתלבטויות". 
ההתאוששות הפיזית שלך באמת נראית כמו משהו שלא מהעולם הזה.
"בכל הלידות שלי זה היה ככה. אני מהר מאוד חוזרת לעצמי. זה עניין ביולוגי. אמא שלי כזאת וסבתא שלי כזאת. אנחנו מהרי הקרפטים באוסטרו־הונגריה, וזה כנראה משהו משם. לעומת זאת יש לי התאוששות איטית יותר בעניין ההורמונלי. האיזון ההורמונלי אצלי לוקח הרבה זמן ואין לי יכולת לאפשר לעצמי את הזמן הזה בגלל אורח החיים המהיר שבו אני חיה. יש לי ימי צילום, יש לי עסקים לדאוג להם, יש לי עובדים. אוספים אותי בשבע בבוקר ל'מאסטר שף', אני מצליחה להכניס את העשייה שלי למצב של אחרי לידה, אבל זה מאוד קשה".
אין סיכוי לוותר על משהו כדי להקל על עצמך?
"אני אומרת המון 'לא' על דברים שבא לי עליהם. המון הצעות מאוד נוצצות שאת צריכה להיות רווקה פנויה בת 20 כדי לקבל אותן. יש חברות הייטק שהיו רוצות שאכין להן את המטבח לחדר עובדים. אלה פרויקטים מאתגרים, מעניינים ומאוד רווחיים, אבל אין לי זמן לעשות את כולם. קיבלתי פרויקטים מעבר לים, להקים שוקי אוכל אדירים במקומות אקזוטיים, וזה כולל נסיעות מסביב לעולם. אם אקח אותם על עצמי אצטרך לנסוע לשם פעמיים בחודש וזה משהו שאני לא יכולה להתחייב אליו. אין לי יכולת להכניס את הכל ואני בסדר עם זה. אני לא מתבאסת אלא עושה תיעדוף".

"אינסטגרם זה יותר מתוכן שיווקי. זה לתאר חיים ולהשתמש בבמה הזאת כדי להראות ערכים, תרבות והתנהגות בינאישית שחשוב לי להראות אותה. יש משמעות לצורה שבה אני מגדלת את הילדות שלי, לאוכל שאני אוכלת, למקומות שבהם אני אוכלת ולבחירה בין זנים של פירות וירקות"

אנסקי והמשפחה (למעלה מימין: אייל עם מאודי, דניאלה וגבריאל'י).
"זה מאוד כיף. הבית מלא שמחה, ריקודים, משחקים והילדות מדהימות ביחד"

(צילום: מהארכיון הפרטי)

מעיל Acne studios לבוטיק ורנר בגד גוף Wolford כובע קסקט Sporty&Rich לבוטיק ורנר מגפיים אליהו מדר שואורום תכשיטים מיכל אנסקי לתכשיטי Benja

חיבור סימביוטי

לדבריה, חלק מהצלחתה בכך היא בזכות העובדה שהיא ובן הזוג אייל הם צוות, כמעט אדם אחד עם שני ראשים. "בשנה האחרונה עשינו את 'מחוברים' ביחד", היא משתפת. "הכנסתי מצלמה לבית שלנו. אמנם לא צלמים, אנחנו החזקנו את המצלמה בעצמנו, אבל זה לא עניין של מה בכך. זו הייתה שיחה משותפת והחלטה משותפת. ההחלטות שלי הן תמיד אחרי התייעצות. אני לא מחליטה על עצמי כלום - ולא רק במובן המקצועי. החיים שלי הם חיים של שיתוף. אני מעבירה הכל דרך אייל - את הרצונות, את הפחדים, את השאיפות".
עבודתו של אייל אמיר אינטנסיבית לא פחות מזו של אנסקי. הוא בעלים של חברה לשיווק נדל"ן בניו יורק וגם הבעלים של שרי הרינג - המותג שהקימה אמה של אנסקי לפני 12 שנה. אמיר מנהל את המותג ופתח עוד סניף שלו בניו יורק. "אייל ואני לא עושים שום דבר בנפרד, ממשיכה אנסקי. "אני אוהבת את זה. אני אדם אינטנסיבי וגם אייל כזה, וביחד אנחנו לא נפרדים, כמעט בכלל. אם הייתי יכולה לבוא איתו כל יום לעבודה זה גם היה קורה. 
מי שמכיר אותנו יודע שזה לא נראה אמיתי, אבל זה כן. אנחנו מאוד קשורים, מאוד מחוברים ומאוד סימביוטיים".
יש דברים שאתם לא מסכימים עליהם?
"ברור. אנחנו עושים הרבה דברים יחד כי אנחנו מפרים אחד את השני. אנחנו מאפשרים פלורליזם. זה בית דמוקרטי. כל אחד רשאי להחזיק בדעה שלו כל עוד היא מנומקת. אנחנו אוהבים לדבר על דברים ולחפור בהם, לשאול, לחקור. הרבה פעמים אנחנו לא מסכימים, אבל אנחנו מתחשבים ברצונות ויש אפס פנקסנות ביחסים שלנו. אייל נותן כל שביכולתו לבית הזה ואני נותנת כל שביכולתי. כמות הנתינה משתנה והיא לא נמדדת. אנחנו מכוונים למקסימום שאנחנו יכולים באותו רגע - והמקסימום זה מספיק. אנחנו פועלים כצוות: הוא מחפה עליי ואני מחפה עליו".
איזו אמא את?
"הייתי רוצה להאמין שאני אמא ממש מגניבה. אין הרבה דברים קונבנציונליים בחיים שלי עם הבנות. הקטנות הן קטנות, אבל דניאלה במשך הרבה שנים התבאסה שאני לא אמא רגילה והיום אני חושבת שהיא מתגאה בזה. אני עברתי תהליך מאוד דומה עם אמא שלי. תמיד רציתי לחזור הביתה מבית ספר ושיחכו לי סירים חמים עם תבשילים ואורז, ושאמא שלי תשב איתי ותעשה איתי שיעורים, אבל זה לא היה ככה. אמא שלי במשך 20 שנה כתבה את מדור האוכל של 'מעריב' והמשרד שלה היה בתוך המטבח, שם היא עבדה והאוכל שלה לא היה קשור ליומיום שלי ושל האחים שלי. 
"כל השבוע היא בישלה בשביל המדור. כל חייה היו מוקדשים למדור שלה, אם הייתי רוצה סירים של תבשילים הייתי הולכת לסבתא או לשכנה. הרבה שנים התבאסתי שאין לי אמא רגילה, אבל אז גדלתי והפכתי להיות שופטת של 'מאסטר שף' בזכות זה שהתחלתי לבחון אוכל מאז שהתחלתי לאכול מוצקים. יכולתי להצטער על זה שאני לא כמו כולם בילדותי ואז להתגאות שאני יוצאת דופן בבגרותי. אני מקווה שהבנות שלי ירגישו ככה גם בעתיד".


אנסקי מחזיקה חשבון אינסטגרם חי ובועט עם 375 אלף עוקבים ו־15 מיליון אימפרשנס בכל שבוע, וממוצע צפיות של סטורי אחד שלה הוא 50 אלף. היא מכניסה כל מי שרוצה לתוך עולמה, לתוך ביתה, לאמהות ולזוגיות שלה, ליומיום של עבודתה - וכל זאת לאחר שצילמה בשנה שעברה "מחוברים" והכניסה את עם ישראל לחוויה הקשה שעברה כשלקתה בשיתוק בפניה.

"אני מראשונות המשתמשות באינסטגרם", היא אומרת. "מה שהשתקף בעבר באינסטגרם שלי, בדומה לאחרים, היה עולם מושלם ללא רבב, רגעים שנוטף מהם קרמל וסוכר בתאורה מושלמת. עם הזמן הבנתי שהתפקיד של האינסטגרם יותר מורכב מזה. האינסטגרם יכול להיות כלי מאוד מסוכן כי הוא מייצר השוואתיות. אני חושבת שהתפקיד שלנו - האנשים שעומדים בקדמת הבמה - הוא לייצא השתקפות אותנטית לחיים. אינסטגרם זה יותר מתוכן שיווקי. זה לתאר חיים ולהשתמש בבמה הזאת כדי להראות ערכים, תרבות והתנהגות בינאישית שחשוב לי להראות אותה. יש משמעות לצורה שבה אני מגדלת את הילדות שלי, לאוכל שאני אוכלת, למקומות שבהם אני אוכלת, לטיולים שאני עושה בארץ ישראל, לביקורים בשדות חקלאיים ולבחירה בין זנים של פירות וירקות. אני אוהבת את הדברים האלה ומרגישה צורך לשתף כי אלה דברים שחשוב לי לקדם".
גם בטלוויזיה את חושפת לא מעט. 
"לדעתי האינסטגרם הוא במה הרבה יותר גדולה ומשמעותית מהטלוויזיה, שמראה משהו צר, ערוך וספציפי בחיים. כשחטפתי את השיתוק בפנים ושיתפתי אנשים, פרסמו באותה שנה שאני מודל לחיקוי. למה? כי פעם אנשים היו מסתירים את זה. הדור הקודם לא מוציא את זה החוצה. יותר מזה - עליתי לשטיח האדום בפסטיבל קאן עם 85 אחוז שיתוק בפנים שלי, כשאני לא יכולה לחייך. עשיתי את זה כדי להעביר מסר שהחיים שלי לא מושלמים. אני חושבת שזה מאוד מסוכן לשתף מסר שאנחנו מושלמים. זו המחויבות שלנו - האנשים שנמצאים בעין הציבור: לשתף את האמת. אם אני משתפת את גבריאל'י אוכלת עגבניות ותבלינים, ולא פסטה לבנה ושניצל, אני עושה חינוך למזון. כך אני מעבירה את האמת שאני מאמינה בה ויש לזה השפעה מאוד גדולה".


את חשה בהשפעה?
"ודאי. האינסטגרם שלי הוא דו כיווני. אני משקיעה הרבה מאוד זמן בלענות למי שכותבת לי. יש אנשים שעושים מדיטציה, יש אנשים שיוצאים לרוץ, יש אנשים שמשחקים קאנדי קראש ויש אנשים שעושים בינג' בנטפליקס. אני עונה לאנשים שכותבים לי לאינסטגרם. אני עונה מאות תשובות ביום כי זה חשוב לי, כי אני מייצרת דיאלוג ומעבירה מסר. אם אמא שואלת איך עשית את זה שגבריאל'י אוכלת ירקות וטועמת הכל, אני עונה לה 'כי זה חשוב לי'. המכון שהקמתי לפציאליס נולד מזה, כי עניתי ל־20 איש בשבוע, שלחתי אותם חזרה לרופא, הפכתי בעל כורחי להיות מגדלור ולקחתי את התפקיד הזה על עצמי".


היית אומרת שהשיתוק הוא נקודת המפנה בין הזוהר והשלמות שהצגת באינסטגרם לאירועים שהחיים מביאים לפתחו של כל אחד מאיתנו?
"זה התחיל קודם, אבל חד משמעית הבנתי את הכלי שיש לי. השיתוק הראה לי איזה כלי זה וכמה הוא חשוב. ניב רסקין אמר לי פעם בתוכנית שאני פרזנטורית של התמודדות. זה נתן להמון אנשים כוח. אנחנו חיות במיסוך שלא משנה מה קורה, הכל יהיה בסדר. מחר נקום והכל ייראה אותו הדבר ונרגיש אותו דבר, וזה לא נכון. הקורונה לימדה את כל האוכלוסייה מה שאנשים שמתמודדים עם מחלות וטרגדיות ידעו כבר: יש דבר כזה שנקרא חוסר ודאות, והוא יכול להתממש כרעם ביום בהיר. כשזה קורה אנחנו צריכות להתמודד עם הכאב ועם הטראומה. גם אני חייתי בסוג של לה לה לנד. התחתנתי, התגרשתי, נפרדתי, אבל זה לא הגיע לרמה שאני לא יכולה לעבוד, לחייך, לבלוע, לקחת את הילדה שלי מבית ספר".
עד כמה השיתוק היה חלק מההחלטה לעשות את "מחוברים"? 
"רם לנדס מתקשר אליי מאז שהפורמט הזה קיים, כל שנה. כשחטפתי שיתוק ולא הצלחתי להשתקם ממנו, הבנתי שהשיתוף והעזרה לאחרים הוא חלק מהריפוי שלי, ולכן החלטתי לעשות את 'מחוברים'. השתתפתי כדי להראות התמודדות אמיתית שלי ושל המשפחה שלי עם מה שקרה - והיה לנו סוף טוב. אני חושבת שזו הייתה נקודת תפנית".


איך את מודדת את השינוי שאת מחוללת? 
"אני רואה הרבה בנות משתפות יותר כל דבר שקשור להתמודדות. דברים קשים. דיכאונות, לידה שקטה. זה לא שהיום יש יותר טרגדיות, אנחנו פשוט יותר משתפות את זה עכשיו. אישה היא דבר עגול, מורכב. אנחנו לא פלקט. יותר מדי שנים הראינו דו ממדיות בתקשורת, והרשתות החברתיות בהתחלה צייתו לדו ממדיות הזאת וציירו פורטרט מושלם בלי נקבוביות, בלי צלקות, גוון מאוד אחיד ומונוטוני ומונוכרומטי של עור שמקדש נעורים, יופי ובריאות. לאט לאט הפורטרט הזה הפך להיות מורכב יותר והמקום הכי חשוב שלדעתי אפשר להראות את המורכבות הזאת הוא הרשתות החברתיות. סוף סוף אף אחד לא עורך אותנו, אז נערוך את עצמנו?".

אוברול ג'ינס גולף מגפיים אליהו מדר שואורום תכשיטים מיכל אנסקי לתכשיטי Benja

"כשחטפתי את השיתוק בפנים ושיתפתי אנשים, פרסמו באותה שנה שאני מודל לחיקוי. למה? כי פעם אנשים היו מסתירים את זה. הדור הקודם לא מוציא את זה החוצה. יותר מזה - עליתי לשטיח האדום בפסטיבל קאן עם 85 אחוז שיתוק בפנים שלי, כשאני לא יכולה לחייך"

ג'קט אוסף פרטי ג'ינס Toteme לבוטיק ורנר תכשיטים מיכל אנסקי לתכשיטי Benja

אנסקי. מתוך קמפיין של רשת גולף

(צילום: דודי חסון)

אני בעדכן 

לצד קריירה ענפה שזוכה גם להכרה בינלאומית (מגזין "TIME" הקדיש לאנסקי כתבה והגדיר אותה כ"גסטרונומית ידועה"), אנסקי גאה במשפחה שהקימה. "זו התגשמות חלומותיי, אני מאוד גאה במפעל הזה שיצרתי יחד עם אייל. דניאלה שאלה אם קיבלתי תשלום על 'מחוברים' ועניתי 'כמובן'. היא אמרה שהיא רוצה 50 אחוז כי היא השתתפה. מאוד הערכתי אותה על העניין הזה ואמרתי לה 'דניאלה, את לא השתתפת בכל הפרקים'. חישבנו יחד בכמה פרקים היא השתתפה והקמתי לה קרן על שמה שסגורה לשבע שנים. הייתי מאוד גאה בה בדרישה הזאת ולא התעלמתי ממנה".


היא לא בעניין של הגדרות, אבל כן, בעיקרון היא אישה פמיניסטית. "ההגדרות יכולות לצמצם אותנו כי לאנשים יש תפיסות מוגדרות לגבי פמיניזם", היא אומרת. "אני אוהבת לעבוד עם נשים, לחלום וליצור איתן, לעשות משא ומתן איתן. יותר נעים לי במרחב של עבודה עם נשים ואני חושבת שכיזמית וכאשת עסקים אני כל הזמן מחפשת דמויות נשיות להיות מולן בתוך מערכות. אני מרגישה שכשאנחנו מחזיקות ידיים זה חזק יותר. כדי לנצח מערכות ערכאיות שנשלטו יותר מדי זמן על ידי גברים דרושה אחדות. אני לא נגד גברים, אבל אני יותר אוהבת לעבוד עם נשים".


בשנה האחרונה היא נכנסה לתחום הפוד טק. "העולם משתנה ויש הרבה אלטרנטיבות לתעשיית הבשר, שהיא תעשייה עצובה. יש אלטרנטיבות לשחיטה של חיות, אבל עדיין צריך חיבור לטעם, למסורת, לזיכרון, לטקסטורה, ואני נותנת ייעוץ לחברות הייטק בפוד טק בדברים הללו. זה מעניין אותי. בזכות החיבור שלי להייטק אני מכירה עולם של מתכנתים וזולגת לתחומים שלא קשורים בהכרח לאוכל - למשל, בינה מלאכותית - ואני מאוד נהנית להיות במרחבים האלה. אני יודעת שכשהבנות שלי תגדלנה הן תהיינה במרחבים של מציאות כפולה ותלת ממדית".
לאן את רצה בתקופה הקרובה?
"יש לי פרויקט מתהווה עם תערוכה של מוזיאון ישראל, ואני מרצה בחוג לתזונה במרכז אקדמי פרס. אני חושבת שזה מספיק".