פנים אמיתיות

"אני מראשונות המשתמשות באינסטגרם", היא אומרת. "מה שהשתקף בעבר באינסטגרם שלי, בדומה לאחרים, היה עולם מושלם ללא רבב, רגעים שנוטף מהם קרמל וסוכר בתאורה מושלמת. עם הזמן הבנתי שהתפקיד של האינסטגרם יותר מורכב מזה. האינסטגרם יכול להיות כלי מאוד מסוכן כי הוא מייצר השוואתיות. אני חושבת שהתפקיד שלנו - האנשים שעומדים בקדמת הבמה - הוא לייצא השתקפות אותנטית לחיים. אינסטגרם זה יותר מתוכן שיווקי. זה לתאר חיים ולהשתמש בבמה הזאת כדי להראות ערכים, תרבות והתנהגות בינאישית שחשוב לי להראות אותה. יש משמעות לצורה שבה אני מגדלת את הילדות שלי, לאוכל שאני אוכלת, למקומות שבהם אני אוכלת, לטיולים שאני עושה בארץ ישראל, לביקורים בשדות חקלאיים ולבחירה בין זנים של פירות וירקות. אני אוהבת את הדברים האלה ומרגישה צורך לשתף כי אלה דברים שחשוב לי לקדם".
גם בטלוויזיה את חושפת לא מעט. 
"לדעתי האינסטגרם הוא במה הרבה יותר גדולה ומשמעותית מהטלוויזיה, שמראה משהו צר, ערוך וספציפי בחיים. כשחטפתי את השיתוק בפנים ושיתפתי אנשים, פרסמו באותה שנה שאני מודל לחיקוי. למה? כי פעם אנשים היו מסתירים את זה. הדור הקודם לא מוציא את זה החוצה. יותר מזה - עליתי לשטיח האדום בפסטיבל קאן עם 85 אחוז שיתוק בפנים שלי, כשאני לא יכולה לחייך. עשיתי את זה כדי להעביר מסר שהחיים שלי לא מושלמים. אני חושבת שזה מאוד מסוכן לשתף מסר שאנחנו מושלמים. זו המחויבות שלנו - האנשים שנמצאים בעין הציבור: לשתף את האמת. אם אני משתפת את גבריאל'י אוכלת עגבניות ותבלינים, ולא פסטה לבנה ושניצל, אני עושה חינוך למזון. כך אני מעבירה את האמת שאני מאמינה בה ויש לזה השפעה מאוד גדולה".

את חשה בהשפעה?
"ודאי. האינסטגרם שלי הוא דו כיווני. אני משקיעה הרבה מאוד זמן בלענות למי שכותבת לי. יש אנשים שעושים מדיטציה, יש אנשים שיוצאים לרוץ, יש אנשים שמשחקים קאנדי קראש ויש אנשים שעושים בינג' בנטפליקס. אני עונה לאנשים שכותבים לי לאינסטגרם. אני עונה מאות תשובות ביום כי זה חשוב לי, כי אני מייצרת דיאלוג ומעבירה מסר. אם אמא שואלת איך עשית את זה שגבריאל'י אוכלת ירקות וטועמת הכל, אני עונה לה 'כי זה חשוב לי'. המכון שהקמתי לפציאליס נולד מזה, כי עניתי ל־20 איש בשבוע, שלחתי אותם חזרה לרופא, הפכתי בעל כורחי להיות מגדלור ולקחתי את התפקיד הזה על עצמי".

היית אומרת שהשיתוק הוא נקודת המפנה בין הזוהר והשלמות שהצגת באינסטגרם לאירועים שהחיים מביאים לפתחו של כל אחד מאיתנו?
"זה התחיל קודם, אבל חד משמעית הבנתי את הכלי שיש לי. השיתוק הראה לי איזה כלי זה וכמה הוא חשוב. ניב רסקין אמר לי פעם בתוכנית שאני פרזנטורית של התמודדות. זה נתן להמון אנשים כוח. אנחנו חיות במיסוך שלא משנה מה קורה, הכל יהיה בסדר. מחר נקום והכל ייראה אותו הדבר ונרגיש אותו דבר, וזה לא נכון. הקורונה לימדה את כל האוכלוסייה מה שאנשים שמתמודדים עם מחלות וטרגדיות ידעו כבר: יש דבר כזה שנקרא חוסר ודאות, והוא יכול להתממש כרעם ביום בהיר. כשזה קורה אנחנו צריכות להתמודד עם הכאב ועם הטראומה. גם אני חייתי בסוג של לה לה לנד. התחתנתי, התגרשתי, נפרדתי, אבל זה לא הגיע לרמה שאני לא יכולה לעבוד, לחייך, לבלוע, לקחת את הילדה שלי מבית ספר".
עד כמה השיתוק היה חלק מההחלטה לעשות את "מחוברים"? 
"רם לנדס מתקשר אליי מאז שהפורמט הזה קיים, כל שנה. כשחטפתי שיתוק ולא הצלחתי להשתקם ממנו, הבנתי שהשיתוף והעזרה לאחרים הוא חלק מהריפוי שלי, ולכן החלטתי לעשות את 'מחוברים'. השתתפתי כדי להראות התמודדות אמיתית שלי ושל המשפחה שלי עם מה שקרה - והיה לנו סוף טוב. אני חושבת שזו הייתה נקודת תפנית".

איך את מודדת את השינוי שאת מחוללת? 
"אני רואה הרבה בנות משתפות יותר כל דבר שקשור להתמודדות. דברים קשים. דיכאונות, לידה שקטה. זה לא שהיום יש יותר טרגדיות, אנחנו פשוט יותר משתפות את זה עכשיו. אישה היא דבר עגול, מורכב. אנחנו לא פלקט. יותר מדי שנים הראינו דו ממדיות בתקשורת, והרשתות החברתיות בהתחלה צייתו לדו ממדיות הזאת וציירו פורטרט מושלם בלי נקבוביות, בלי צלקות, גוון מאוד אחיד ומונוטוני ומונוכרומטי של עור שמקדש נעורים, יופי ובריאות. לאט לאט הפורטרט הזה הפך להיות מורכב יותר והמקום הכי חשוב שלדעתי אפשר להראות את המורכבות הזאת הוא הרשתות החברתיות. סוף סוף אף אחד לא עורך אותנו, אז נערוך את עצמנו?".