top of page
מלאכיות עם סטייל עבודת קודש
בלי רגשי נחיתות
עולם הזנות הוא בור ללא תחתית. כשנופלים לתוכו, קשה מאוד לצאת. הנשים שכן מנסות מוצאות את עצמן לבד בעולם, אבודות, חסרות כל ומצולקות נפשית. לילך צור בן־משה ועינת רוטפוס, מייסדות עמותת "הופכות את היוצרות", אוספות אותן, מחבקות אותן חזק וסוללות עבורן עתיד בתעשיית האופנה. ראיון עם אור בקצה המנהרה
דנה שמש | צילום רמי זרנגר
הסיפור נרקם בראשה של לילך צור בן־משה (47), כיום מנכ"לית "הופכות את היוצרות", לפני כעשור, כשעברה לגור בדרום תל אביב, שם גילתה את מה שקורה בחצר האחורית של המדינה. "לראשונה בחיי נתקלתי בזנות באופן בוטה", היא אומרת, "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו - וככה הכל התחיל".
מרכז הפעילות הראשון נפתח בתל אביב בתחילת 2013. "התחלנו עם תקציב קטן מאוד, אבל עם המון מוטיבציה ועבודה קשה, ולאט לאט בנינו את התוכנית הזו. היינו צריכים ללמד את הקרנות שיש כזה קהל יעד שזקוק לתמיכה – וזה היה תהליך ארוך, לא רק עבור מי שאמורות לצרוך את הסיוע, אלא גם עבור מי שאמור לסייע להן".
כמה שנים אחר כך נולד החיבור עם עינת רוטפוס - יזמת אופנה ותיקה שעומדת מאחורי סיפור ההצלחה של גילדת המעצבים בדיזנגוף סנטר (מיזם המספק תמיכה כוללת למעצבים ישראלים). באחד מאירועי האופנה שיזמה רוטפוס היה גם דוכן של "יוצרות". "הציגו לי דוכן של מישהי שכלל חולצות מבדים נעימים מאוד, בגזרות פשוטות וכיפיות – ואז הסבירו לי מה עומד מאחוריו", אומרת רוטפוס, "זה היה 'וואו' מבחינתי. נגנבתי. באותו רגע החלטתי שזהו, אני קושרת את עצמי למיזם הזה. אגב, מי שהציגה את הדוכן הייתה בעצמה אשה שיצאה ממעגל הזנות".
החיבור בין השתיים הלך והעמיק. כיום המוצרים של 'יוצרות' נמכרים בגילדת המעצבים בדיזנגוף סנטר, באתר ובאאוטלט. מעצבות תופרות אצלן כדי שהכסף יגיע אליהן ולא למתפרה. "ההתמודדות המרכזית שלנו, לפחות בהתחלה, הייתה עם הקושי של אנשים לראות בנשים שיצאו ממעגל הזנות חלק מהחברה", אומרת צור בן־משה, "קל להתעלם מהן ולהגיד שאלה השוליים של השוליים.
קל מאוד לאמץ את הדימוי שתרמו לו סרטים, ספרים והצגות שהציגו אייקון של זנות עוצמתית - משהו רחוק מאוד מהאשה כמוצר צריכה. המציאות כיום היא שהזנות מתקיימת בעולם קפיטליסטי ושנשים הן מוצר צריכה. הן משומשות מהר ונזרקות מהר. מהזנות הן מגיעות לעוני עמוק ולחובות גדולים, ולמעשה נלכדות במלכודת שקשה מאוד לצאת ממנה".
החוק האוסר צריכת זנות, שייכנס לתוקף ב־2020, יהפוך את ישראל למדינה העשירית בעולם שמפלילה צרכני זנות באמצעות קנסות ואיום לרישום פלילי. הדרך לגיבוש החוק לא הייתה קלה. כבר לפני שנה וחצי אושרו בקריאה טרומית הצעות חוק פרטיות של ח"כ שולי מועלם, ח"כ עליזה לביא וחה"כ לשעבר זהבה גלאון, אבל רק אחרי שהוקמה ועדה בין־משרדית בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור החלה הממשלה לקדם את החוק, שהוגש הפעם על ידי שרת המשפטים איילת שקד.
עוד לפני שהחוק עבר ההדים שלו כבר החלו להדהד בשטח - בין השאר באמצעות כלי התקשורת שנתנו במה לנושא שהיה מושתק שנים רבות. כתוצאה מכך, במהלך השנה וחצי האחרונות חלה עלייה דרמטית של 210 אחוז בבקשות לשיקום על ידי נשים שעסקו ועוסקות בזנות.
אחת העמותות המוכרות והפעילות בשטח, שמקבלת אליה מדי שבוע נשים פצועות שהחליטו שהן רוצות לבחור מחדש בחיים, היא עמותת "הופכות את היוצרות".
מדובר בסטודיו שמציע שירותי תפירה למעצבים ואף מתהדר במותג פרטי - Yotsrot - אבל "הופכות את היוצרות" הוא הרבה יותר מזה: הוא בית עבור נשים שיצאו ממעגל הזנות וכעת עוברות, ביחד, תהליך ארוך ומשמעותי של שיקום הגוף והנפש. כחלק מתוכנית השיקום מתקיימות במקום הכשרות מקצועיות בעיצוב אופנה, בשיווק דיגיטלי ובמדיה חברתית, כשכל המועסקות בסטודיו נהנות מהכנסה עצמאית שמסייעת להן להישאר מחוץ למעגל הזנות. לצד מסלולי ההכשרה והתעסוקה, הנשים זוכות לטיפול נפשי, לטיפול בריאותי ולסיוע בהסדרת נושאים כספיים, בעניינים הקשורים בילדים וכו'.
צילום: רותם רייצל
חברה מביאה חברה
למרות החוק האוסר צריכת זנות, שבצדו הבטחה לצמצום תעשיית הזנות, תמונת המצב בישראל קשה לעיכול: לפי נתונים מהסקר הלאומי על תופעת הזנות בישראל ונתונים של משרד הרווחה ושל מרכזי סיוע, יותר מ־14 אלף נשים עוסקות כיום בזנות בישראל, מהן כ־3,000 קטינות (וקטינים). בכל יום צורכים כאן 26,500 פעמים זנות וגיל הכניסה לתחום הוא 13־14.
62 אחוז מהנשים בזנות הן אמהות לילדים קטינים ו־76 אחוז מהן מדווחות שאם הייתה להן אפשרות הן היו שמחות לצאת מהעולם הזה. רוב הנשים מדווחות שהן עברו התעללות מינית או אונס בגיל צעיר. במהלך שמונה השנים האחרונות 88 נשים שעסקו בזנות נפטרו. גיל פטירתן הממוצע היה 46.
"רוב הנשים שפגשתי שעסקו בזנות לא קיבלו בזמן אמת את העזרה שהן היו צריכות, כך שהן נשארו עם טראומה קשה ולא מטופלות", אומרת צור בן־משה. "לרוב הן נכנסו למעגל הזנות כשהיו בנות 12, 13, 14.
הן מספרות לי שכשהן החלו לסחור בגופן הן הרגישו שזה מה שיש להן לתת לעולם. הדבר העיקרי שגיליתי במשך שנות עבודתי איתן הוא שעצם ההימצאות בזנות היא הגורם העיקרי להישארות שלהן בזנות. זה מעגל שקשה לצאת ממנו והנשים שמגיעות לסטודיו הן בנות 22 ועד 60".
אני מתארת לעצמי שנתקלת בסיפורים אישיים קשים.
"שמעתי אינסוף עדויות. כולן חוזרות על כך שכל לקוח לימד אותן שיעור על כך שהן לא שוות. יכולים להיות לאשה אחת 20־30 לקוחות ביום, שכולם אומרים או משדרים לה את אותו הדבר: שהיא חסרת ערך, חפץ, לא ראויה".
ומה לדעתך השתנה בשנים האחרונות ביחס אליהן?
"אני חושבת שבזכות העבודה שלנו ושל ארגונים אחרים, אנשים רואים את הנשים בזנות כמו שהן: נשים שהוזנחו על ידי החברה וצריך לטפל בהן. זנות מסמלת את המקום הכי נמוך שאשה יכולה להגיע אליו, גם אם קשה להכיר בכך. אם רק הייתה ניתנת תשומת הלב והיו משקיעים באותה אשה, היו מגלים אוצרות".
ב"הופכות את היוצרות" בהחלט משקיעים בנשים האלה - והתוצאות ניכרות: בשנה שעברה הציגו בנות העמותה קולקציה אביבית בשבוע האופנה הישראלי. 15 נשים שהצליחו לצאת ממעגל הזנות הציגו את העיצובים שלהן בתצוגה הכי מרגשת והכי מדוברת שהייתה בארץ ב־2018.
"הדבר הראשון שהבנתי כשנכנסתי לסיפור הזה הוא שאפשר ליפול לשם בקלי קלות", אומרת רוטפוס, "95 אחוז מהנשים שעוסקות בזנות הן פשוט נשים שחוו התעללות כילדות או כנערות. זה יוצר אצלן דימוי גוף ודימוי עצמי נמוכים כל כך, שהן פשוט כלי שימוש אצל מישהו אחר. זה מה שהן חושבות שהערך שלהן. זנות היא פשוט רצח. לא באמת מתאוששים מזה. הן ילדות שהלכו לאיבוד בצורה טרגית".
אחת הטענות שנשמעות לפעמים היא שהן בחרו בזה.
"יש להרבה אנשים תפיסה שגויה. מה שאנשים מכירים זה מה שהם רואים בסרטים - וזה ממש לא עובד ככה. הם לא יודעים איך התעשייה הזו באמת נראית ומה הוביל את הנשים האלה למקום האיום הזה".
כשלקוחות שומעות על הסיפור מאחורי הבגד, הן נרתעות?
"אני תמיד מסבירה על הפרויקט ומראה ללקוחות את הכיתובים שמלווים את הדגמים השונים של 'יוצרות', למשל: 'I am a person, Not an object' . יש לי לקוחה שליוותה מישהי מהפרויקט שהיא פגשה בחנות. מישהי שאין לה אמא או דמות קרובה אחרת שתתמוך בה. החיבור ביניהן היה מאוד משמעותי. הרבה פעמים גם לקוחות רוכשות במיוחד בשם התרומה".
איך בכלל אפשר לייצר אמון מול נשים שחוו טראומות קשות כל כך?
"בהחלט לקח זמן לבנות את האמון. מי שבעצם עזר לנו לבנות את האמון זה הנשים עצמן. הוכחנו שאנחנו כאן כדי להישאר ושאנחנו באמת פתוחות להקשיב וללמוד".
איך זה עובד בפועל? כלומר, איך נשים מגיעות לקבל סיוע מהארגון?
"היום הן מגיעות בעיקר מפה לאוזן. חברות מביאות חברות. לפעמים ממש ככה, ביד. יש גם נשים שמופנות אלינו מארגונים אחרים, כמו 'סלעית' או 'מרפאת לוינסקי', והיום גם דרך ביטוח לאומי והרווחה או אשפוזים פסיכיאטריים".
קברניטות העמותה, שהולכת ומרחיבה את מעגלי ההשפעה שלה, הבינו בשלב מסוים שיש צורך בסניפים נוספים: בקרוב ייפתח סטודיו בחיפה ויש תוכניות לפתיחת סניפים נוספים בשנים הקרובות, בשיתוף ביטוח לאומי ומשרד הרווחה. לצד זאת, יש גם תוכניות לקידום הפעילות העסקית של המותג "יוצרות", כדי לתת פרנסה אלטרנטיבית ראשונה לנשים שיוצאות מהזנות וגם כדי לייצר פלטפורמה שתעלה את המודעות בקרב הציבור הרחב.
"לנשים שמגיעות אנחנו מציעות כמה מסלולים: מסלול אופנה, מסלול תפירה ועיצוב, ומסלול של דיגיטל ויזמות באינטרנט", אומרת צור בן־משה, "כל אחת מהן בוחרת מסלול שהיא מתמקצעת בו. הלימודים נמשכים שנה ובו בזמן הנשים מקבלות את כל הטיפול העוטף. כל זה, כדי שבסוף השנה הן יהיו יציבות ותהיה להן פלטפורמה לחיים. הבנו שכדי שמישהי תשנה את חייה, היא זקוקה לטיפול היקפי. זה לא רק למצוא פרנסה. זה להחליף תפיסות עמוקות מאוד על עצמך, על החברה ועל היחסים שאת מנהלת מול אנשים".
מי נמנה עם מערך הטיפול שאתן מציעות?
"יש לנו שמונה אנשי צוות במשרות חלקיות ומלאות והשאר הן מתנדבות בכל מיני תחומים: עיצוב, טיפול, מנטוריות אישיות לנשים שמפתחות קולקציית תפירה, סטודנטיות, פסיכולוגיות, מטפלות באמנות. כל יום פונה אליי מישהי שרוצה להתנדב. אני מאמינה שזה קשור גם לשינוי התפיסתי הכללי שחל לגבי זנות בארץ: קניית נשים הפכה ללא לגיטימית בחברה. אני לא תמימה, אני לא חושבת שזה הולך להיעלם, אבל נשים מדווחות לי מהשטח שיש פחות לקוחות באופן משמעותי – מה שאומר שעד היום אנשים חשבו שזה לגיטימי כי ככה הוצגה הזנות במדיה. היום ברור שזה לא לגיטימי. מישהו שהולך לצרוך אשה יודע שזה לא משהו שהוא יכול לצחוק עליו עם החבר'ה, כי זה כבר לא יתקבל בברכה. אחד המיתוסים הבולטים בתחום הוא שזנות תמיד הייתה ותמיד תהיה, אבל גם אם היא תמיד תהיה זה לא אומר שתמיד תהיה תעשייה ענקית כזאת".
אילו תגובות יוצא לך לקבל מהנשים עצמן?
"מרגשות ביותר. בבוקר יכולה להגיע אליי מישהי בחרדות ובקשיים גדולים וצריך לשכנע אותה להגיע ולתת צ'אנס, ואחר הצהריים תיתקלי בבוגרת שלך שכבר מנהלת חיים שלמים, עובדת במקום מכובד ומתמודדת עם הקשיים שלה כאדם נורמטיבי. יש גם נשים רבות שפורשות, נזרקות אחורה וחוזרות אחרי שנה. בגדול יש לנו סטטיסטיקה של 65 אחוז נשים שיוצאות מהזנות. אבל גם ביחס ל־35 אחוז של הנשים שנופלות אנחנו לא מאבדות תקווה. הן למדו משהו על עצמן, על העולם, והן יודעות שיש מקום שיכול לעזור להן. הן יידעו להשתמש בזה בפעם הבאה".
בטח יש המון מקרים וסיפורים שקרובים ללבך. תוכלי לשתף אותנו באחד כזה?
"אני יכולה לספר על מישהי שהגיעה אלינו כשהיא עמוק בזנות, עם התקפים פסיכוטיים כמעט על בסיס שבועי. השגרה שלה כללה משטרה, אשפוזים, זנות וחוזר חלילה. היא הייתה מגיעה אלינו פעם־פעמיים בשבוע, תוך שהיא ממשיכה עם הזנות על בסיס יומי. זה היה מראה קשה מאוד. היא התנגדה לטיפול פסיכיאטרי והייתה במצב קשה. כל המשפחה שלה הייתה מסודרת כלכלית מדברים שהיא רכשה עבורם: דירה לאביה, רכב לאחיה, שלחה כספים לאמה בחו"ל – כל זה מהזנות. והיא עצמה חסרת כל.
"התחלנו לעבוד איתה לאט לאט, לפרק את העניין הזה של התנגדות לטיפול. סייענו לה למצוא דירה במקום טוב יותר ולא באזור זנות, התחלנו ללוות אותה גם לאשפוז ולבנות איתה טיפול. בשלב מסוים היא החלה לקחת טיפול תרופתי, הגיעה אלינו יומיים בשבוע לסטודיו ואכלה איתנו ארוחת צהריים מדי יום. אחרי חצי שנה ראינו שהיא מתחילה להתייצב ואחרי חצי שנה נוספת, שבה היא למדה תפירה, היא החלה לעבוד בסטודיו ולהתמקצע. היום היא תופרת מעולה, מדהימה, והיא מנהלת את כל הקשר עם הלקוחות ואחראית על הוצאה של עבודות מהסטודיו.
"בין לבין, היא גם הפכה לאמא. היום, שלוש שנים אחרי, היא אשה מפרנסת שמגדלת ילדה. אשה שמחה, מסופקת בחייה, שעוד מעט תתחיל ללמוד באוניברסיטה. אם את שואלת אותי איך אני עומדת בטיפול היומיומי בזוועות של החיים ושל העולם - זה בזכות זה".
bottom of page