כתבת שער

אנה מוכשרת. המון פוטנציאל

טוב לה, לאנה ארונוב (35), כמו שהיא עכשיו: לבד, בלי ריקודים, רק עם הרוח והים, בריצה למרחק ארוך. היא לא לחוצה על בן זוג. נשבר לה מקמצנים, מגברים שלוקחים כדורים פסיכיאטריים ובייחוד ממי שמעז להיכנס לה לרחם. "עזוב אותך", היא אומרת לו, "אני מתבגרת מהמם - ואני מתה על זה" רועי בהריר-פרל | צילום: דניאל קמינסקי | סגנון: ראובן כהן | עורך אופנה: נדב אליהו

משהו גדול, חזק, משמעותי, משנה סדרי עולם, קרה לאנה ארונוב (35) בתוכנית הריאליטי של קשת "רק רוצים לרקוד", שבה שפטה עד לפני שלושה חודשים. הימים והלילות המתישים שהעבירה שם הביאו אותה למסקנה בלתי נמנעת: היום היא כבר לא רק רוצה לרקוד. המסלול שעליו היא פוסעת בצעדי פסדובלה וצ'ה צ'ה צ'ה מאז שהייתה בת 6 מתחיל לשעמם אותה, להכביד עליה, אולי אפילו לכופף קצת את רוחה. 
"הכל קורה לי ברגעים אלה ממש", היא אומרת בחיוך רחב, נטול שיפוצים ואיפור. "עד שהתוכנית התחילה עדיין לימדתי ריקוד ורקדתי. זה היה העיסוק העיקרי שלי. בקיץ, כשהתוכנית עלתה, לא היה לי רגע לנשום, אז הפסקתי ללמד - וכשזה נגמר אמרתי לעצמי 'רגע, אני לא רוצה לחזור אחורה'. לא בא לי להיכנס שוב לסטודיו. בא לי לעשות עוד דברים, לגעת במשהו אחר". 
העלייה דפקה אותי 
ניחוש מושכל: במהלך הזמן שהתפנה לה אחרי ש"רק רוצים לרקוד" ירדה מהמסך, יצא לה, לארונוב, לעלעל ברב המכר המעצים של דיוויד פוסטר וואלאס, "אלו הם מים" (ספרית פועלים, 2017), ולשאוב ממנו רעיונות וטיפים לעיצוב של אישיות חדשה ומלבבת.  
"עם הזמן למדתי לא לצפות מאף אחד לשום דבר", היא אומרת, "אני חושבת שציפייה היא משהו שצריך למחוק מהעולם. אני מצפה רק מעצמי. זו הדרך הנכונה לחיות. כל האכזבות והבאסות שלנו קורות בגלל שאנחנו מצפים שמישהו יהיה בסדר איתנו. אני לא מצפה ממך, למשל, להיות לטובתי בראיון הזה. אחר כך, אם תעשה עליי כתבה שלא מוצאת חן בעיניי, אני אתאכזב - אז למה לצפות?". 
זה נשמע לי קצת כמו משימה בלתי אפשרית. אי אפשר לא לצפות. אנחנו מהונדסים ככה. 
"בטח שאפשר. אף אחד בעולם הזה לא חייב לי שום דבר. פעם הייתי באה לבית הקפה שלי כל בוקר ומצפה שיחייכו אליי ושיהיו נחמדים איתי. היום אני מבינה שזו ציפייה לא ריאלית: אולי עבר על המלצר יום חרא ובגלל זה הוא לא נחמד אליי? שמע, זו בגרות מהממת שאני מגיעה אליה עכשיו. עזוב, אני מתבגרת מהמם. אני מתה על זה שאני מתבגרת". 
ובכל זאת, לנוח על זרי הדפנה וליהנות מפירות ההצלחה של הקריירה המגוונת והיציבה שלה זה עדיין לא משהו שאדם הישגי, תחרותי ופעלתן שכמותה יכול להרשות לעצמו לעשות - ולכן ארונוב בחרה להתבגר תוך כדי ריצה. שלוש־ארבע פעמים בשבוע, מחמש וחצי בבוקר ועד שבע, 10 ק"מ לפחות בכל סשן. זה התחיל מזמן, בעקבות בן זוג אצן שהכניס אותה לעניין, אבל דעך עם השנים - ובשנתיים־שלוש האחרונות חזר בענק: ארונוב רצה את עצמה לדעת, כותבת על זה בלוג ב־ynet, מנדבת עצות לנשים שרוצות להתחיל וממש בקרוב היא גם תשיק אתר משלה, שיעסוק בתחום. 
עד כה, ריקוד באמת היה המסלול היחיד שבו ארונוב הלכה עד הסוף - כלומר, עד להכרה המוחלטת בכישוריה, כפי שבאה לידי ביטוי באינספור זכיות בתחרויות, בשלושה מקומות שניים ב"רוקדים עם כוכבים" (בעונות הראשונה, השנייה והשישית), במקום שלישי אחד (בעונה הרביעית) ובמקום ראשון אחד (בעונה החמישית, לצד מייקל לואיס). 
בדברים אחרים - כמו אופנה, ריצה למרחקים ארוכים, התמודדות עם חרקים ומצלמות בחיק הטבע (ב"הישרדות VIP", שם הגיעה לגמר וסיימה במקום השלישי) ומערכות יחסים ארוכות (כאלה של שנתיים לכל הפחות, כמו זו שהייתה לה עם איתי תורג'מן, שבו התאהבה ב"הישרדות") - היא רק נגעה, בקטנה, ברמת הטעימה. עכשיו היא מודיעה שזה כבר לא ככה. היא בעיצומו של תהליך עמוק של שינוי. לצורך העניין, היא מנסה גם להיות קצת פחות קשוחה ומפחידה - או לפחות לנסות להשכיח את הסטיגמה הזו שדבקה בה ומסרבת להתפוגג. 
"עד לא מזמן הייתי יותר סגורה ופחות נחמדה ממה שאני היום", היא אומרת, "אבל אל תשכח שבהתחלה הכירו אותי רק מ'רוקדים' ושם הייתי חייבת להיות סופר מקצועית כדי להגיע לתוצאות בזמן קצר  ו… טוב נו, גם הייתי יותר קשוחה. היום אני יותר בטוחה בעצמי והרבה יותר רגועה. אולי אפילו אסתדר היום בהודו. אני עושה המון יוגה". 
"רוב הגברים לא יודעים לתקשר, לדבר, לבטא את מה שהם מרגישים בתוך קשר. לגברים אין את היכולת הזו - אלא אם כן הם על כדורים פסיכיאטריים, מה שמעיד על חוסר יציבות. אני אשמח עכשיו למשהו יציב מבחינה נפשית"
"אני מרגישה שהמון אנשים מושפעים מזה ואני מקבלת מאות הודעות מאנשים שעוקבים אחריי וזה עושה להם משהו. זו דרך חדשה שלי לגעת באנשים - וזה אחד הדברים היותר חשובים לי בחיים. אני כבר הרבה שנים בפרונט, באור הזרקורים, אבל יש משהו אחר בקשר הזה עם הקהל שיש לי דרך הריצה: אני מצליחה לדבר את מה שכל מי שרץ מרגיש. השנה, אגב, אני הולכת לעשות מרתון מלא".
וואו.
"כן, אני אוהבת לקחת את הדברים שאני עושה לאקסטרים. אני לא אוהבת להישאר בינונית במה שאני עושה. בינוניות היא לא בשבילי. לרוץ זה נחשב הכי סחי, אבל זה לא בינוני, כי בתוך הריצה אני הולכת לאקסטרים. חוץ מזה, הריצה מכניסה אותך לסיסטם - וזה משהו שמאוד חסר לנו בדור הזה. אתה יודע,  לא צריך לשנות כל שנייה משהו כדי למצוא אושר. זה הרבה יותר חזק בריצות הארוכות". 
הבסיס לעקשנות הזו ולרדיפה אחר מצוינות נמצא, כמובן, בחינוך ה"רוסי" שארונוב קיבלה בקירגיזסטן - משם עלתה בגיל 18 עם משפחתה, שהתמקמה בחדרה. "אני חושבת שזה מבטא גם את התחרותיות שגדלתי עליה בבית ואני בטוחה שזו גם התמודדות עם העלייה שקצת דפקה אותי". 
מה זאת אומרת? באיזה אופן?
"עד היום קצת התכחשתי לזה, או ניסיתי להתעלם מזה, אבל זה קרה: העלייה הותירה בי איזו צלקת. תחשוב רגע: הגעתי לפה בגיל 18, הרגשתי סופר לא שייכת, לא הבנתי מה רוצים ממני, לא ידעתי עברית ולא הייתי בשום מסגרת. 18 זה גם ככה גיל מאוד טיפשי עם המון חוסר ביטחון. כשמוסיפים לזה אפס הבנה של החוקים מסביב, מקבלים שתיקה ארוכה ורועמת. 
"התחושה הזו, והשתיקה הזו, עדיין חוזרת אליי בכל פעם שאני מגיעה לסביבה חדשה. אני תמיד אהיה רוסייה. זה תמיד יבדיל אותי מאחרים, לטוב ולרע. אמנם אני רוסייה מאוד גאה, אבל עדיין, העובדה שכל החיים יגידו לי שאני רוסייה קצת מבאסת אותי. אני שונאת את התיוגים האלה. גם להגיד 'גיי' זה לא מגניב בעיניי. מה, זה כל מה שהוא? גיי? אני חיה עם זה בשלום, בסבבה עם זה, אבל עכשיו, תוך כדי ריצה, אני מבינה שאולי, אם ה'רוסייה' הזה לא היה כל הזמן מעליי, לא הייתי רוצה להיות מצטיינת בהכל, לא היה בי את הדחף הזה". 
ואולי גם, במקרה כזה, היא לא הייתה מקבלת לפני חודש ומשהו הזמנה מתיאטרון הבימה לככב בהצגה "פרידה", כחלק מהרכב מחול. "זה החלום הכי גדול שלי, שמתגשם ברגעים אלה ממש", היא אומרת, "זה צעד מהמם בשבילי, כי זה תיאטרון מחול - כלומר, עדיין תנועה - אבל זה תפקיד שצריך לחקור לעומק". 
קשה להגיד שהחותמת הזו לכישרון שלה מפתיעה אותה. הערכה עצמית מעולם לא הייתה בעיה מבחינתה. היא מודה ומתוודה כאן שעוד בתיכון בקירגיזסטן היא, מה שנקרא, חשה עצמה. "הייתי ילדה טובה, מחוננת, מצטיינת במתמטיקה ובפיזיקה", היא אומרת, "מה שכן, כבר אז היה לי… איך נקרא לזה? אטיטיוד? בגיל 14 הרגשתי שבנים מסתכלים עליי - כן, גם שם זה קרה, אני כנראה טעם אוניברסלי - וזה הפך אותי ל… לא יודעת איך להסביר את זה". 
סנובית?
"אפשר להגיד. זה עושה משהו לאשה, ההבנה הזו שגברים מסתכלים עליה. יש איזה סינדרום של בנות שיודעות שבנים מסתכלים עליהן - ואני הייתי אחת מאלה. זה נותן איזה פוש לביטחון". 
שיכול להתפוגג כשעוברים לארץ אחרת. 
"לגמרי. כשעליתי מיד הרגשתי שאני פחות טובה מכולם. בהתחלה זה היה טיפה משחק בשבילי, התייחסתי לזה כמו לחופשה מגניבה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בדיוק הסיפור - ומאז פשוט שתקתי. כל הזמן. רק אחרי שנים, כשצברתי ביטחון, התחלתי לדבר - ועכשיו אני לא מפסיקה, כמו שאתה רואה". 
טוב, זה לא מדויק. ארונוב לא רק שתקה. היא גם רקדה, כמובן. "תמיד הייתי על במה", היא אומרת, "בגיל מאוד צעיר. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה סוגרת את החדר, נעמדת על במה דמיונית מול קהל דמיוני ומופיעה. מה שקרה לי לא קרה בטעות. זה חלום שהתגשם". 
הגבר שלי 
ולאחרונה, כאמור, החלום הזה הולך וממצה את עצמו מבחינתה. למעשה, את הסימנים הראשונים לכך היא גילתה כבר לפני חמש שנים, על אי תאילנדי, לצד איתי שגב, נטלי דדון, משה פרסטר, בוקי נאה ושאר משתתפי "הישרדות VIP", לרבות בן זוגה דאז, איתי תורג'מן. 
"'הישרדות' הייתה נקודת מפתח בחיים שלי", היא אומרת, "זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מהמעגל של הרקדנים. הייתי על האי עם אנשים שהם לא רקדנים והתחלתי להרגיש שאני חיה רק בריקודים ושכל מה שיש לי בחיים זה ריקוד. הייתי כבר בת 30 באותו שלב וזה לא כזה מגניב להגיע לגיל 30 כשכל מה שיש לך בחיים זה תחום עניין אחד". 
אז מה עשית?
"עדיין לא ממש עשיתי משהו. רק אמרתי לעצמי 'רגע, יש בעולם עוד דברים שבא לי לחקור ולחוות ולדעת'. ריקוד עדיין מרגש אותי, גם עכשיו, אבל להיות כל יום בסטודיו עד הלילה, כולל שישי ושבת, זו שגרה לא פשוטה בכלל - ובשלב מסוים הפסקתי להתרגש מזה. הפרפרים נגמרו. כבר אז, על האי, איפשהו הרגשתי שאני צריכה ללכת, להמשיך הלאה". 
בפועל, זה אולי בא לידי ביטוי ברומן המפתיע שלה עם איתי תורג'מן - שובבצ'יק עם טמפרמנט צבעוני, חיבה לדאחקות ונטייה לאקסטרים במגוון תחומים. "איתי מהמם, מקסים, למדתי ממנו המון", היא אומרת, "יש לו חוש הומור, שזה מאוד סקסי בעיניי, ויש בו עוד הרבה איכויות. באמת איש מקסים. אני מאוד אוהבת אותו, זו הייתה מערכת יחסים מהממת שרק דברים טובים קרו לי בעקבותיה וזה גם נגמר ב… טוב". 
הייתה לך השתהות לפני ה"טוב". 
"נכון, כי כשהלב נשבר קשה להגדיר את זה כטוב. שמע, איתי לא היה אמור להיות הגבר שלי וגם לא יהיה הגבר שלי, אבל אני ממש מאושרת שהכרתי אותו". 
גם צלם האופנה דודי חסון, שאיתו יצאה לאחרונה, כבר לא יהיה הגבר שלה. גם לא השף אסף גרניט, שהיה בן זוגה במשך אביב־קיץ 2017. "זה היה בסך הכל ניסיון שלא צלח", היא מבקשת להבהיר, "עשו מזה 'מערכת יחסים', אבל נו באמת, אי אפשר להשוות קשר של שנתיים כמו זה שהיה לי עם איתי לחודשיים האלה, שבהם גם ככה אסף ואני בקושי התראינו כי הוא היה בפריז, בפתיחת מסעדה, ואני הייתי פה. עוד לא היו לי איתו מספיק דייטים כדי להבין אם זה יכול לעבוד או לא. אתה מבין? הגדירו לי את זה הרבה לפני שאני הגדרתי את זה לעצמי". 
"ריקוד עדיין מרגש אותי, גם עכשיו, אבל להיות כל יום בסטודיו עד הלילה, כולל שישי ושבת, זו שגרה לא פשוטה בכלל - ובשלב מסוים הפסקתי להתרגש מזה. הפרפרים נגמרו. כבר אז, על האי, איפשהו הרגשתי שאני צריכה ללכת, להמשיך הלאה"
בקיצור, להבין באוכל זה סקסי בעינייך?
"כן, אבל זה לא הכל. עם אסף זה פשוט לא הסתדר, בוא נסכם את זה ככה". 
מי כן עשוי להסתדר איתה? שאלה קשה, גם בשבילה. בגדול, היא פתוחה לכל סוגי הגברים הקיימים בשוק המקומי והבינלאומי, אבל קצת פחות מסתדרת עם קמצנים, למשל. "אני לא יכולה לחיות עם קמצנות", היא מכריזה, "הייתי פעם בדייט שני או שלישי עם מישהו, אכלנו ארוחת בוקר באיזה 60 שקל ובסוף הארוחה, כשהגיע החשבון, עשיתי מה שאני תמיד עושה: הרמתי קצת את התיק כדי שיראה שאני באה לשלם ויגיד לי 'עזבי'. בקיצור, ההוא ראה את זה ואמר 'טוב, אז חצי־חצי?'. אמרתי לו 'הכל טוב, עליי'. זה לא לעניין. לא מתנהגים ככה. זה מעליב אותי, כל ההתחשבנות הזו - ואתה יודע, יש משהו בקמצנות שהוא לא רק כסף. זה בא לידי ביטוי גם ברגשות". 
ואת לא קמצנית ברגשות? 
"אני נותנת הכל מעצמי בהכל - וגם ברגשות. שמה הכל על השולחן. גם בלאהוב אני מאוד קיצונית. לא רוצה להיות בינונית בזה. הבעיה היא שאז נכנסות לתמונה הציפיות - וזה מצב מאוד טריקי: אני לא רוצה לצפות שמישהו שאני אוהבת יחזיר לי אהבה כי הוא חייב, כמו שחייבים למישהו כסף. אני רוצה שהוא ירצה להחזיר לי אהבה". 
או.קיי, לגיטימי. ומה עוד צריך להיות במישהו הזה, שתאהבי? 
"תקשורת טובה - אבל גם זו בעיה. רוב הגברים לא יודעים לתקשר, לדבר, לבטא במילים את מה שהם מרגישים בתוך מערכת יחסים. לגברים פשוט אין את היכולת הזו - אלא אם כן הם על כדורים פסיכיאטריים". 
מה רע בכדורים פסיכיאטריים? זה עוזר להרבה אנשים בחיים. 
"זה רע כי זה מעיד על חוסר יציבות. אני אשמח עכשיו למשהו יציב מבחינה נפשית". 
אפשר להגדיר "יציב מבחינה נפשית" גם כ"בינוני וסביר". זה מה שאת מחפשת? 
"לא, אני לא בינונית ואני לא מחפשת מישהו בינוני, אבל אני גם לא רוצה לטפל באף אחד. הבעיה היא שיש לי נטייה להימשך לאנשים שצריך לטפל בהם". 
אני מזהה פה דיסוננס קוגניטיבי. 
"כן, לגמרי. אני נמשכת לאנשים האלה כי בדרך כלל הם אנשים מאוד צבעוניים - וכנראה זו הסיבה שאני עדיין רווקה". 
פיצחנו את זה. 
"הכי פיצחנו את זה. יש פה בעיה, אבל בדבר אחד אני בטוחה: אני רוצה לאהוב, באמת לאהוב - וזה יקרה". 
מתי היית מאוהבת בפעם האחרונה?
"בוא נגיד שעברו כמה שנים טובות מאז". 
יש מצב שאת קשוחה מדי איתנו, הגברים?
"כן, אני מודעת לזה שגברים פוחדים ממני קצת - ובוא נגיד שלפעמים יש לזה סיבה טובה. כשאני רוצה, אני יכולה להפגין אסרטיביות מול גבר. אני לא חוסכת בזה. אני לא מנסה להיות בסדר עם אף אחד בקטע הזה. היו גברים נשואים שניסו להזמין אותי לדייט - וברור שהתהפכתי עליהם. אמרתי להם 'זה נראה לך בסדר? זה נראה לך מכבד?', אני תמיד עם כל האמת בחוץ, וזה נורא מרתיע גברים. אני לא צריכה להתאמץ או להתפוצץ בשביל להפחיד אותם. רק להיות ישירה". 
ואז הם מתקפלים?
"בוא נגיד ככה: אם מישהו חושש מאנה ארונוב, כנראה הוא לא אמור להיות הגבר שלי. אני צריכה אהבה, אבל אני לא יודעת באיזה צבע היא צריכה להיות". 
הקשרים שלך עם איתי תורג'מן ואסף גרניט מעידים על פטיש לנמוכי קומה? 
"אני אוהבת גברים כריזמטיים. אין לי בעיה עם כל דבר שהוא חיצוני. רק עם דברים פנימיים. בשלב הזה של החיים שלי אני חושבת שאני לגמרי מוכנה לזוגיות, אבל אני צריכה פרטנר מספיק מתאים כדי לקיים את מה שחשוב לי בתוכה. אני לא מוכנה לסבול. אני לא מוכנה לחיות בבלוף, עם מישהו שאני לא מספיק טובה בשבילו והוא לא תומך בי". 
מה זה לחפצן? 
גברים, היא אומרת, מעולם לא הטרידו אותה מינית. "כאילו לא נעים לי להגיד, אבל אני אף פעם לא הרגשתי את זה. אני גם לא חושבת שאם הייתי נולדת גבר הייתי מגיעה יותר רחוק ממה שהגעתי. אולי אפילו להפך: במובנים מסוימים עדיף להיות אשה".  
את המילה "לחפצן" היא שומעת ממני בראיון הזה לראשונה בחייה. אמיתי. "מה זה אומר? תגיד עוד פעם?".
לחפצן מישהו, או מישהי, זה להתייחס אליו כאל חפץ. לחפצן אשה בטלוויזיה, למשל, זה אומר להבליט את האיברים הסקסיים שלה בעזרת זוויות צילום ואאוטפיטים סקסיים. 
"אה, או.קיי, זה ללא ספק היה ב'רוקדים'. לא היה לי נעים שהייתי אובייקט שמתמקדים אך ורק בחיצוניות שלו, אבל היום, בדיעבד, זה קצת מצחיק אותי שנלחמתי במשהו שהמשכתי לעשות. היום, בכל אופן, אני כבר לא אובייקט מיני". 
את כן. 
"טוב, אולי, אבל היום הדבר הזה הרבה יותר ממוסגר אצלי: אני אסכים לעשות תפקיד חושפני אם הוא יהיה תפקיד חיי, אבל סתם להסתובב במחשוף כמו שהייתי עושה - אין מצב. עירום מרומז לאיזו תערוכה זה לגמרי בסדר מבחינתי. אני סבבה עם לחגוג את הגוף שלי". 
ואת גם שלמה עם הגוף שלך?
"איטס קומפליקייטד. ברור שיש לי את הבעיות שלי עם הגוף. היו לי תקופות שנראיתי הרבה יותר טוב מעכשיו כי הייתי יותר צעירה, אבל לא אהבתי את עצמי ככה. הגיל גורם לי לאהוב את עצמי". 
וגם להתחיל לחשוב ברצינות על ילדים?
"או, יופי, הגענו לזה. כל הזמן אנשים נכנסים לי לרחם, אבל תכלס לא אכפת לי. זה לא מעניין אותי. לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שזו לגמרי החלטה שלי. אני רוצה ילדים, אבל כרגע אני לא רוצה לעשות החלטות. הדבר האמיתי, מבחינתי, הוא למצוא את הגבר הנכון ולהקים איתו משפחה. בינתיים אני קול, אני בסדר, לא לחוצה. זה גם לא נשמע לי כזה כיף, אתה יודע. אני לא זוכרת מתי בשנה האחרונה מישהי שיש לה ילדים אמרה לי 'תעשי את זה, זה מהמם'. פעם זה לא היה ככה. פעם זה היה 'ילדים זה שמחה ואהבה'. היום אף אחד לא רומנטי יותר לגבי זה. 
"כולן אומרות לי 'ילדים זה מהמם, אבל…' - ואז רשימת ה'אבלים' גורמת לזה שאני שואלת את עצמי 'רגע, באמת בא לי ילדים?' ועונה לעצמי 'לא'. אני לא פוחדת מזה, אבל אין לי לחץ. לא כרגע, בכל אופן. אני אתקשר אליך כשזה יגיע". 
קול. ומה בכל זאת את מאחלת לעצמך עד גיל 40?
"הפסקתי להגיד 'שיהיו לי משפחה, ילדים וקריירה'. ברגעים אלה לא חסר לי משהו כזה. מחר אולי יהיה יום אחר, אבל היום אני מתרגשת מעשייה - ואני גם לא מסתכלת אחורה. אני מאמינה שדברים שצריכים להיות שלי הם שלי. בעונה השלישית של 'רוקדים' היה לי חוזה ביד עם 'Dancing with the Stars'. הם ממש רצו אותי שם, חיזרו אחריי בטירוף, אבל כבר הייתי בחוזה עם רשת. אתה מבין את גודל הפספוס? החיים שלי היו יכולים להיות אחרים לגמרי, אבל זה לא קרה ואני בסדר עם זה, חיה בשלום". 
איפור: מישל אדרי, במוצרי סקארה | עיצוב שיער: אדיר יעקב | ע' סטיילינג: לירון שטיינמץ
 
לוגו מגזינה.jpg

מדורים אישיים

כושר

קוסמטיקה וטיפוח

הפקות אוכל ומתכונים

"מגזינה" הוא ירחון מעמיק, מקיף, אינטליגנטי ורהוט המסקר כל מה שמעניין נשים בעידן המורכב, המסועף והמבלבל שבו אנו חיים, או, ליתר ליתר דיוק, חיות. המגזין עוסק בכל התחומים והאספקטים שמהם בנוי עולמה המודרני של האישה הישראלית והקוסמופוליטית.