כתבה
שם נרדף לסטייל
בעוד שנייה וחצי המגה־סטייליסטית ליאת אשורי תהיה, לראשונה בחייה, אמא בישראל. בינתיים היא ממשיכה להיות המלבישה הרשמית של המדינה ועל הדרך שומרת שבת, הולכת למקווה וכותבת שירים אדירים. ראיון של סוף היריון.
מאיה גז | צילום: נדב יהלומי
התחלנו בניסוי. ליאת אשורי ואני נכנסנו לסניף של זארה. המנכ"לית של הסטייליסטים בישראל הצביעה על שמלה ארוכה ומנומרת - שמלה שהיא לא אני, עד כדי כך שלא הייתי מבחינה בקיומה. עיקמתי פרצוף, אבל אשורי ציוותה "תמדדי". כשיצאתי מתא ההלבשה הרגשתי לביאה. הגו היה זקוף יותר וההרגשה מלכותית. אשורי השחילה לי עגיל אחד של בורג באוזן, מתוך קולקציה שעיצבה בעצמה והורתה לי, בדרכה התמציתית, "לכי לשלם וצאי לדרך".
יצאתי. קשה לתאר כמה כבוד קיבלתי. בגן, בבית הספר, אפילו בקופת חולים. השמלה עשתה את שלה, הבורג הימם את כולם, ואני הרגשתי כמו אשה חדשה, אחרת. אשה שהייתה זרה גם לי. "יוצא לי להלביש לא מעט נשים או נערות שהגוף שלהן לא מושלם והן פשוט עושות את הבגד. אני אוהבת שנשים מתאימות את הבגד לאישיות ולמבנה הגוף שלהן. אני רוצה שתרגישי שמה שאת לובשת לא גורם לך אי נוחות. אם את לא אוהבת את הזרוע שלך, למה שתלכי בגופייה? אני לא אגיד לך 'אם הזרוע שלך עבה, את צריכה לכסות אותה', אבל אם את חושבת שהיא עבה וזה גורם לך אי נוחות - כסי אותה. אין חוקים בעיניי איך לחתוך את הגוף נכון, אין עשה ואל תעשה. יש רק 'אל תעשי מה שגורם לך להרגיש לא טוב'. זו קלישאה, אבל אין ספק שאת הכי יפה כשנוח לך - וכשאני אומרת שמשהו נוח לך, הכוונה היא שאת שלמה איתו. משהו שעבור אחת יכול להיות חיסרון, עבור אחרת יהיה יתרון. חלק מהנשים יכולות לחשוב שחזה גדול זה חיסרון כי זה מגדיל או מרחיב. אשה אחרת רק רוצה לעשות הגדלת חזה. היא בטוחה שהחיים יתחילו מחדש ויהיו הרבה יותר טובים כשהיא תעבור את הניתוח. ברור לי שברגע שהיא מתאוששת מהניתוח היא בדרך למצוא את הפגם הבא".
ומה איתך? את אוהבת את הגוף שלך?
"אף פעם לא התמקדתי בעצמי ברמה הוויזואלית כי אין לי זמן ומקום או סבלנות לעצמי, אבל הכל סבבה. אני יודעת שאין לי חזה ושהמותן שלי לא משהו, אבל אני מרוצה".
הפוקוס לא עליי
אשורי, בת 44, נחשבת ל"סטייליסטית של המדינה". במהלך ארבע שעות הפגישה שלנו היא מנהלת בו בזמן, ומרחוק, שני סטים: אחד פעיל (פרסומת של עומר אדם לבזק) ואחר שאמור להיות מוכן ליום המחרת (התוכנית של ליאור שליין). "זה עמוס", היא מודה. אשורי מרצה על אופנה 12 שנה ובטלוויזיה היא בכירת המלבישות בארץ: היא עשתה את כל העונות של "הישרדות", תשע עונות של "כוכב נולד", ארבע עונות של "נולד לרקוד", "מה נסגר?", "מה זה השטויות האלה?", פרומואים ל"דה וויס" ול"אקס פקטור", מה לא. אשורי מלבישה את כולם, לא משנה המגזר, הגיל או העיסוק.
הקריירה שלה החלה כשהייתה בת 15 והלבישה את החברות למסיבות כיתה. "נהגתי לעבור מול כל אחת ולהעיר לה", היא אומרת, "לחברה של אמא שלי, למשל, אמרתי פעם שאם היא הייתה לובשת בד אחר בחולצה לא היו רואים לה את הגלגל בבטן. ההתחלה האמיתית שלי במקצוע הייתה מהמקום הכי משעמם שיש - מקום שאין בו יצירתיות. הייתי מביאה בגדים לפרויקטים שלא הביאו אותי בכלל לידי ביטוי. אז, לפני 20 שנה, תחום הסטיילינג בכלל לא היה קיים. לא היה דבר כזה להוציא בגדים לצילומים. זה היה תחום לא נפוץ, שלא היה איפה ללמוד אותו ובטח לא היה מישהו שרציתי לחקות".
סטיילינג זה עניין אישי. איך הפכת לקונצנזוס?
"נכון, זה מאוד אישי. אני לא יכולה להגיד לבן אדם איך להתלבש כי אני רואה את הדברים מהעיניים שלי. רק לאחר עשר שנים של עשייה שבמהלכן עסקתי בטעם אישי הבנתי שאין סיכוי שיהיה כאן קונצנזוס. יש בזה משהו מאוד מתסכל כי מצד אחד את נורא בטוחה בעצמך ומצד שני בסופו של דבר את מגיעה לתובנה שיופי זה בעיני המתבונן - וכאילו, מי שמך? הבנתי פתאום שהמקצוע הזה לא מוגדר כמקצוע. הייתי 'ההיא עם הבגדים'. לא היה לי שם ולא היו לי שאיפות כי לא היה לאן לשאוף. לא רציתי להיות מעצבת אופנה. רציתי רק להלביש אנשים ולעשות אותם יותר יפים".
למה?
"כילדה הייתי קצת זקנה. נמשכתי לאנשים מבוגרים ולמדתי מהם. הלכתי למכולת וחזרתי בלי המצרכים כי הקשבתי לאיזו אשה זקנה שסיפרה לי על הנכדה שלה ועל המחלות שלה ושכחתי את עצמי. הנשמה של האנשים עניינה אותי והבנתי איזו עוצמה יש לכך שאני מסתכלת על האשה הזו, על השיער שלה, על מה שהיא לובשת, על התנועות שלה. ויזואליה של אנשים מבוגרים ריתקה אותי. ראיתי איזו השפעה מטורפת יש לאיך שאנחנו נראים. כשאת ילדה את אמורה להימשך לדברים יותר שטחיים ולא אמורה להיות לך סקרנות לנפש האדם ולעומקה, אבל אני הייתי כזו".
היא נולדה בראשון לציון לעקרת בית ולמומחה לעבודות אלומיניום, שנייה מתוך ארבעה אחים. בגיל 21, אחרי שירות צבאי כפקידה, הגיעה לתל אביב והתמקמה, עם בן זוגה דאז, בדירה ברחוב מטלון, במקום עדן הראל. "עדן קיבלה את ההודעה שהתקבלה ל־MTV כשכבר היינו בדירה. הייתה שם מזכירה אלקטרונית עם קסטות. התקשרתי אליה ואמרתי לה שיש לה הודעה מ־MTV ושנראה לי שהיא צריכה לשמוע אותה. קיבלתי בשבילה את ההודעה שהיא עומדת להיות מנחה ב־MTV".
עד היום היא עובדת על הרגליים, רצה ממקום למקום, בוחרת בגדים, אוספת אותם, מלבישה את הכוכבים ומחזירה את הבגדים לחנויות. הכל בעצמה. "אני רגילה להזיע ולעבוד 18 שעות ביום", היא אומרת, "אני צריכה לראות את הבגד, לגעת בו ולמדוד אותו על הבן אדם. אני יודעת שיש דור כזה שדרך המקלדת מזמין דברים ומביאים לו אותם הביתה. אני לא שם".
גם ברשתות החברתיות לא תמצאו אותה. "זה לא מעניין אותי. אין לי זמן לתפעל את זה ולא בא לי שמישהו אחר יתפעל. פרנסה היא מאלוהים, לא מהרשת, וגם ככה אני באה מדור אחר". את כל הריצות האלה ממקום למקום היא עושה עכשיו עם עוד מישהי, שתהפוך בעוד כחודש לבתה הבכורה. הבטן ההריונית המתוקה שלה מציצה מתחת לבגדים וסביר להניח שהעוברית כבר התרגלה לקצב העבודה הקטטוני של אמא. "אני עדיין מתלבשת הכי רגיל, דומה לאיך שהתלבשתי לפני ההיריון. לא קניתי בגדים להיריון ולא התחלתי ללבוש שמלות. אני לא בן אדם של שמלות והן לא חמודות עליי. אני לא מרגישה חמודה בהן".
