כתבה

שם נרדף לסטייל

בעוד שנייה וחצי המגה־סטייליסטית ליאת אשורי תהיה, לראשונה בחייה, אמא בישראל. בינתיים היא ממשיכה להיות המלבישה הרשמית של המדינה ועל הדרך שומרת שבת, הולכת למקווה וכותבת שירים אדירים. ראיון של סוף היריון.

מאיה גז | צילום: נדב יהלומי

​

התחלנו בניסוי. ליאת אשורי ואני נכנסנו לסניף של זארה. המנכ"לית של הסטייליסטים בישראל הצביעה על שמלה ארוכה ומנומרת - שמלה שהיא לא אני, עד כדי כך שלא הייתי מבחינה בקיומה. עיקמתי פרצוף, אבל אשורי ציוותה "תמדדי". כשיצאתי מתא ההלבשה הרגשתי לביאה. הגו היה זקוף יותר וההרגשה מלכותית. אשורי השחילה לי עגיל אחד של בורג באוזן, מתוך קולקציה שעיצבה בעצמה והורתה לי, בדרכה התמציתית, "לכי לשלם וצאי לדרך".
יצאתי. קשה לתאר כמה כבוד קיבלתי. בגן, בבית הספר, אפילו בקופת חולים. השמלה עשתה את שלה, הבורג הימם את כולם, ואני הרגשתי כמו אשה חדשה, אחרת. אשה שהייתה זרה גם לי. "יוצא לי להלביש לא מעט נשים או נערות שהגוף שלהן לא מושלם והן פשוט עושות את הבגד. אני אוהבת שנשים מתאימות את הבגד לאישיות ולמבנה הגוף שלהן. אני רוצה שתרגישי שמה שאת לובשת לא גורם לך אי נוחות. אם את לא אוהבת את הזרוע שלך, למה שתלכי בגופייה? אני לא אגיד לך 'אם הזרוע שלך עבה, את צריכה לכסות אותה', אבל אם את חושבת שהיא עבה וזה גורם לך אי נוחות - כסי אותה. אין חוקים בעיניי איך לחתוך את הגוף נכון, אין עשה ואל תעשה. יש רק 'אל תעשי מה שגורם לך להרגיש לא טוב'. זו קלישאה, אבל אין ספק שאת הכי יפה כשנוח לך - וכשאני אומרת שמשהו נוח לך, הכוונה היא שאת שלמה איתו. משהו שעבור אחת יכול להיות חיסרון, עבור אחרת יהיה יתרון. חלק מהנשים יכולות לחשוב שחזה גדול זה חיסרון כי זה מגדיל או מרחיב. אשה אחרת רק רוצה לעשות הגדלת חזה. היא בטוחה שהחיים יתחילו מחדש ויהיו הרבה יותר טובים כשהיא תעבור את הניתוח. ברור לי שברגע שהיא מתאוששת מהניתוח היא בדרך למצוא את הפגם הבא".
ומה איתך? את אוהבת את הגוף שלך?
"אף פעם לא התמקדתי בעצמי ברמה הוויזואלית כי אין לי זמן ומקום או סבלנות לעצמי, אבל הכל סבבה. אני יודעת שאין לי חזה ושהמותן שלי לא משהו, אבל אני מרוצה".

הפוקוס לא עליי 
אשורי, בת 44, נחשבת ל"סטייליסטית של המדינה". במהלך ארבע שעות הפגישה שלנו היא מנהלת בו בזמן, ומרחוק, שני סטים: אחד פעיל (פרסומת של עומר אדם לבזק) ואחר שאמור להיות מוכן ליום המחרת (התוכנית של ליאור שליין). "זה עמוס", היא מודה. אשורי מרצה על אופנה 12 שנה ובטלוויזיה היא בכירת המלבישות בארץ: היא עשתה את כל העונות של "הישרדות", תשע עונות של "כוכב נולד", ארבע עונות של "נולד לרקוד", "מה נסגר?", "מה זה השטויות האלה?", פרומואים ל"דה וויס" ול"אקס פקטור", מה לא. אשורי מלבישה את כולם, לא משנה המגזר, הגיל או העיסוק.
הקריירה שלה החלה כשהייתה בת 15 והלבישה את החברות למסיבות כיתה. "נהגתי לעבור מול כל אחת ולהעיר לה", היא אומרת, "לחברה של אמא שלי, למשל, אמרתי פעם שאם היא הייתה לובשת בד אחר בחולצה לא היו רואים לה את הגלגל בבטן. ההתחלה האמיתית שלי במקצוע הייתה מהמקום הכי משעמם שיש - מקום שאין בו יצירתיות. הייתי מביאה בגדים לפרויקטים שלא הביאו אותי בכלל לידי ביטוי. אז, לפני 20 שנה, תחום הסטיילינג בכלל לא היה קיים. לא היה דבר כזה להוציא בגדים לצילומים. זה היה תחום לא נפוץ, שלא היה איפה ללמוד אותו ובטח לא היה מישהו שרציתי לחקות".
 

סטיילינג זה עניין אישי. איך הפכת לקונצנזוס?
"נכון, זה מאוד אישי. אני לא יכולה להגיד לבן אדם איך להתלבש כי אני רואה את הדברים מהעיניים שלי. רק לאחר עשר שנים של עשייה שבמהלכן עסקתי בטעם אישי הבנתי שאין סיכוי שיהיה כאן קונצנזוס. יש בזה משהו מאוד מתסכל כי מצד אחד את נורא בטוחה בעצמך ומצד שני בסופו של דבר את מגיעה לתובנה שיופי זה בעיני המתבונן - וכאילו, מי שמך? הבנתי פתאום שהמקצוע הזה לא מוגדר כמקצוע. הייתי 'ההיא עם הבגדים'. לא היה לי שם ולא היו לי שאיפות כי לא היה לאן לשאוף. לא רציתי להיות מעצבת אופנה. רציתי רק להלביש אנשים ולעשות אותם יותר יפים".
למה?

"כילדה הייתי קצת זקנה. נמשכתי לאנשים מבוגרים ולמדתי מהם. הלכתי למכולת וחזרתי בלי המצרכים כי הקשבתי לאיזו אשה זקנה שסיפרה לי על הנכדה שלה ועל המחלות שלה ושכחתי את עצמי. הנשמה של האנשים עניינה אותי והבנתי איזו עוצמה יש לכך שאני מסתכלת על האשה הזו, על השיער שלה, על מה שהיא לובשת, על התנועות שלה. ויזואליה של אנשים מבוגרים ריתקה אותי. ראיתי איזו השפעה מטורפת יש לאיך שאנחנו נראים. כשאת ילדה את אמורה להימשך לדברים יותר שטחיים ולא אמורה להיות לך סקרנות לנפש האדם ולעומקה, אבל אני הייתי כזו".
היא נולדה בראשון לציון לעקרת בית ולמומחה לעבודות אלומיניום, שנייה מתוך ארבעה אחים. בגיל 21, אחרי שירות צבאי כפקידה, הגיעה לתל אביב והתמקמה, עם בן זוגה דאז, בדירה ברחוב מטלון, במקום עדן הראל. "עדן קיבלה את ההודעה שהתקבלה ל־MTV כשכבר היינו בדירה. הייתה שם מזכירה אלקטרונית עם קסטות. התקשרתי אליה ואמרתי לה שיש לה הודעה מ־MTV ושנראה לי שהיא צריכה לשמוע אותה. קיבלתי בשבילה את ההודעה שהיא עומדת להיות מנחה ב־MTV".
עד היום היא עובדת על הרגליים, רצה ממקום למקום, בוחרת בגדים, אוספת אותם, מלבישה את הכוכבים ומחזירה את הבגדים לחנויות. הכל בעצמה. "אני רגילה להזיע ולעבוד 18 שעות ביום", היא אומרת, "אני צריכה לראות את הבגד, לגעת בו ולמדוד אותו על הבן אדם. אני יודעת שיש דור כזה שדרך המקלדת מזמין דברים ומביאים לו אותם הביתה. אני לא שם".
גם ברשתות החברתיות לא תמצאו אותה. "זה לא מעניין אותי. אין לי זמן לתפעל את זה ולא בא לי שמישהו אחר יתפעל. פרנסה היא מאלוהים, לא מהרשת, וגם ככה אני באה מדור אחר". את כל הריצות האלה ממקום למקום היא עושה עכשיו עם עוד מישהי, שתהפוך בעוד כחודש לבתה הבכורה. הבטן ההריונית המתוקה שלה מציצה מתחת לבגדים וסביר להניח שהעוברית כבר התרגלה לקצב העבודה הקטטוני של אמא. "אני עדיין מתלבשת הכי רגיל, דומה לאיך שהתלבשתי לפני ההיריון. לא קניתי בגדים להיריון ולא התחלתי ללבוש שמלות. אני לא בן אדם של שמלות והן לא חמודות עליי. אני לא מרגישה חמודה בהן".
 

את מודעת לכך שאחרי הלידה הכל ייראה אחרת והדבר האחרון שיעלה על דעתך זה מה שאת לובשת?
"כן, אני יודעת. אצלי בכל מקרה הפוקוס לא היה עליי מעולם. תמיד טרחתי וטרחנתי בכפייתיות למען האחר. גם בזוגיות שלי, לבעלי לוקח יותר זמן להתלבש מאשר לי".
בעלה של אשורי הוא איש חיי הלילה אסי נקדאי, בן 41, ירושלמי במקור. בבעלותו הסליפרס וקוקיז קרים בר, שלאחרונה הפך להיות "אוטל אלנבי" - מקום של טאפאס. "אסי עושה הסבה עכשיו מלילה ליום והוא יהיה פתוח ביום", היא אומרת, "זה לכבוד השינוי בחיינו והתוספת שמצטרפת, והוא גם קצת שבע מחיי הלילה". 
הם הכירו כשהיא הלבישה אותו לחתונה של אחיו. "אסי היה לקוח לכל דבר. הלבשתי אותו ומשהו בעיניים ובריח שלו פשוט כבש אותי. אחרי שהלבשתי אותו הוא חיפש סיבה לחזור, דיבר על עניבה ושאל אותי אם בא לי לשתות משהו או לאכול. אמרתי לו שאני לא עושה דברים כאלה. הוא שאל 'אפילו לא משהו קטן, בעמידה?'. אמרתי לו שהסטודיו שלי ממוקם בדרום העיר ושאם בא לו אפשר ללכת לאכול חומוס. הוא הגיע לשם. 
"באותו יום כולן היו בסטודיו ואמרתי להן 'עשר דקות אני חוזרת'. חציתי את הכביש, אכלנו חומוס, הסתכלנו הרבה בעיניים ואז הוא סיפר שיש לו בר בתל אביב. אמרתי לו 'עזוב, זה לא יקרה, אני לא יוצאת לברים, אני רק עובדת ושומעת מוזיקה'. הוא שאל אם אני ישנה כבר בשמונה בערב ואמרתי לו שאני ישנה לפנות בוקר אבל אני בבית, לא יוצאת. היה לו מוזר שאני כל הלילה ערה ולא מחוץ לבית. הוא הציע שבכל זאת נלך לבר ואז, פעם ראשונה בחיי, מצאתי את עצמי הולכת לבר בלילה".
את הגיחה אל מחוץ לבית היא עשתה עם חברתה הטובה שרית חדד. "שרית מיד אמרה 'אין לנו מה לחפש פה'. היינו קצת בהלם מהאווירה, מהחיוּת ומהלבוש המינימליסטי של בנות ישראל. בתור מישהי שכל כך אוהבת בגדים ואופנה, אני לא מבינה למה כולן הולכות עירומות. בקיצור, ידענו שזה לא בשבילנו. איך אהיה עם מישהו שחיי הלילה עושים לו את זה וזו הפרנסה שלו? איפה ניפגש בדבר הזה? שרית ואני רצינו לעשות פרסה. אסי קלט אותנו ויצא אלינו וכבר לא הייתה ברירה. הוא מצא לנו מקום לשבת ושם לנו מוזיקה משלנו. שרית פסקה שיש לו עיניים טובות. מאז אנחנו יחד".
ההיריון הזה הגיע לנקדאי ולאשורי בברכה גדולה אחרי ארבע שנים של טיפולים. "חוץ מללקק את המנורות המליצו לי לעשות הכל. ידענו שלאור כל הטיפולים שלא צלחו בסוף זה יקרה. לא התמקדתי בכישלונות. ידעתי שאם אתמקד בהם לא יהיה לי הכוח לעשות עוד".

פזמונאית לעת מצוא 
בשלב מסוים היא מפתיעה ומספרת שבעשר השנים האחרונות היא שומרת שבת, נידה, והולכת למקווה. "פתאום הבנתי שאין לי שקט כשאני מחוברת לסלולרי. אני לא מצליחה לשמוע את עצמי. השבוע שלי הוא כמו יום אחד ארוך. אני כל הזמן דלוקה. כיף שאני יכולה להיות בשבת ב־off. הטלפון לא עובד, אני לא נוסעת, לא מדברת". 
היא בת מזל בתולה, מתמסרת עד הסוף, פרפקציוניסטית, עוטפת ומרעיפה דאגה ואהבה. הנישואים לנקדאי הם השניים שלה. בעבר הייתה נשואה לגל אפל. הם היו יחד שמונה שנים, מהן היו נשואים פחות משנה. היא הייתה איתו בשנים שהתמודד עם מחלת הסרטן. "גל הוא אהוב יקר, משפחה שלי, חבר שלי ונשמה גדולה", היא אומרת, "נפרדנו כי התשוקה נעלמה לי. קשה לשמר תשוקה כשהולכים ארבע פעמים בשבוע לכימותרפיה ביחד. עברנו הכל ביחד. אפילו למדתי לנגן במפוחית כדי לשמח אותו, כי גיטרה עשתה רעש בבית החולים".
אשורי מטפלת לא רק בקרובים אליה אלא גם בנשות ישראל שפונות אליה ברחוב, בהרצאות ובחנויות כדי שתיתן להן עצה או שתיים. "נשים ניגשות ומדברות איתי. הן מסבירות לי שחיברתי אותן חזרה לשקע, לעצמן, ושנתתי להן חשק לחיות, לשמוח, לדאוג לעצמן. הרבה מהן מזניחות את הנשמה שלהן ודואגות למשפחה, לילדים ולדברים אחרים. אני יכולה בזמן קצר לגרום להן לחזור אחורה 15 שנה, לעשות להן סדר בארון ובנשמה, לתת להן מוטיבציה ולהזכיר להן שהן שוות. זה טבעי לאבד את המקום שלך וללקק את הנוצות שלך כשאת לוקחת אחריות על ילדים. בין הזוגיות לקריירה לא באמת נשאר לך זמן לטרחן על עצמך".
מהי הצרה הגדולה ביותר של הנשים הישראליות, לדעתך?
"המשקל, כמובן. את רואה נשים עם גוף מושלם שנלחמות בדיאטות ועושות את כל תחומי הספורט המחטבים, אבל עדיין לא אוהבות את עצמן. בגד לא ייראה טוב על נשים כאלה. להגיד שזה כל מה שמפריע לך בחיים ואת לא מצליחה לרדת במשקל זה תירוץ עלוב - וזה לא קשור למשקל".
ואיך זה עובד אצלך?
"אני מסוג האנשים שיכולים ללבוש בגד ב־19.90 שקל - וזה התחיל אצלי בתקופת בית הספר. לבשתי אז בגדים של אחי שציירתי עליהם וגזרתי אותם. לקחתי בגדים עם כתמים וציירתי על הכתמים בצבע גואש או בלורד. זה תמיד נראה לי מגניב ואף פעם לא היה תלוי מחיר".

עד הלידה היא עובדת ועובדת ועובדת. את חבריה היא נוהגת לארח בבית. "לבית שלי לא נכנסו הרבה אנשים", היא אומרת, "רק חברים טובים כמו שלישיית מה קשור, שרית (חדד), אורנה בנאי, צביקה הדר, אייל גולן ונתן גושן. אלה חברים שהם כמו משפחה, אנחנו מכירים את המשפחות זה של זה. חברות אמיתית".
אם אי פעם היא תעשה הסבה מקצועית, היא בפירוש יכולה להיות פזמונאית. "אני חובבת מוזיקה, כותבת שירים ומלחינה על הקלידים ששרית קנתה לי. יש לי גם גיטרה, אבל לא יוצא לי הרבה להתאמן עליה. אני יודעת שלא מיציתי 20 אחוז מהיכולות שלי ויש בדיחה של החברים שלי שאומרים לי 'את לא רוצה לעשות משהו עם החיים שלך?'".
עד כמה היא טובה במוזיקה? שמעו סיפור: "לפני כמה שנים ישבתי עם ציון ברוך ושלומי שבת במסעדה. ציון אמר לשלומי: 'עלק סטיילינג. אתה לא מבין איך בתוך עשר דקות ליאת כותבת לך שיר'. לקחתי את המפית, הסתובבתי עם הגב אליהם ואחרי עשר דקות יצא שיר, 'יושבת לבדה'. שלומי לקח את המפית והקליט את השיר ככה, ישר ממנה. יש דברים מוכנים שכתבתי, אבל אני לא עומדת בעומס ולא מסוגלת לעשות משהו בחצי כוח. אני עושה דברים עד הסוף, כמו קולקציית התכשיטים שהוצאתי אחרי שעבדתי עליה שנתיים. אני יכולה גם לכתוב סדרה - וברור לי שאעשה בזה משהו בסוף".