top of page
כתבה
במילים אחרות
קריירת המשחק גרמה לה לברוח מהקהל שחדר לה לנשמה. הניסיון הקצר בעריכת דין גרם לה להבין שזה לא מקצוע לאמנים. רק עכשיו, בתור סופרת במשרה מלאה, אביטל דיקר באמת פורחת - ובלי קשר, גם עדיין רותחת. ראיון עם כוכבת מהניינטיז שמצאה נחת
מיה בן משה | צילום: רמי זרנגר
אביטל דיקר - סופרת, שחקנית, עורכת דין ומודל של נשיות חזקה וסקסית - היא טיפוס של חורף. תנו לה טיפות גשם על החלון, פוך ולפטופ. זה המצב שבו היא בשיאה. "אני הכי אוהבת לכתוב בגשם", היא אומרת, "זה זורם לי הכי טוב ככה. כשאני מקשיבה לגשם אני יכולה להתנתק מהעולם ולהיכנס עמוק לכתיבה. מצד שני, לפעמים זה פשוט לשבת ולשבת ולשבת עד שזה מתחיל לזרום. צריך משמעת עצמית בשביל זה, אבל כשזה קורה, זה הדבר הכי מגניב שיכול להיות".
היא לא מוכנה לחשוף את גילה (אבל אם תבדקו בוויקיפדיה תגלו שהיא בת 54). כבר הרבה שנים היא סוג של אושיה תל אביבית, אבל במקור היא ירושלמית. היא נולדה וגדלה ברחביה, וכשהייתה בת 12 עברה משפחתה לנווה אביבים שבתל אביב. "אני חצי צפונית וחצי ירושלמית", היא צוחקת. יש לה אחות אחת ביולוגית ועוד שלושה חצאי אחים. אביה הביולוגי היה גיאולוג. הוא נפטר כשהייתה בת שנתיים וחצי. האב שגידל אותה היה עורך הדין הידוע עמיהוד בן פורת ז"ל. גם אמה, רחל, הייתה עורכת דין (כיום היא בפנסיה).
"בתור ילדה הייתי הסיוט של כל הורה", היא אומרת, "היה לי קשה ואפשר להגיד שלא הייתה לי ילדות שמחה במיוחד. הייתי תלמידה שלא מגיעה לשיעורים, מפריעה, עושה בלגנים - בקיצור, מופרעת. ישבתי כל היום בחנויות ספרים ובימים שבהם לא עשיתי את זה הייתי בים".
גם חיידק המשחק, בדומה לספרים, שכן בקרבה מאז ומתמיד. "תמיד חשבתי שזה מתאים לי בול", היא אומרת, "זה גם עזר לי להתמודד עם קונפליקטים ועם תסכולים. זה הבונוס של תהליך היצירה: את נדרשת להתמודד עם המקומות הכי כואבים וגם מקבלת הזדמנות פז לשחרר קצת. אני לא יודעת אם את פותרת הכל עד הסוף, אבל את בהחלט לומדת להתמודד עם דברים אחרת".
לא רציתי עו"ד
היא למדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב ובמכון לי שטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק, שם חיה במשך כשלוש שנים. הסרט הראשון ששיחקה בו היה "אחותו של הנריק", סרטה של רותי פרס, אחייניתו של הנשיא המנוח. בהמשך שיחקה ב"פוטו רומן", "החיים על פי אגפא", "הקיץ של אביה", "קשר דם", "ג'נאם ג'נאם" ועוד. בטלוויזיה היא זכורה בעיקר מהתפקיד המרושע מעט שעשתה באופרת הסבון המצליחה "רמת אביב ג'".
"כששחקן עובד על תפקיד הוא מקצין ומעצים את התכונות של עצמו, כך שיתאימו לדמות. אני חושבת שהכל קיים בכולנו. בגלל ש'אגפא' היה סרט שמאוד הצליח ואנשים התחברו לתפקיד שהיה לי שם, הוא עשה לי שירות, אבל הוא היה מאוד מסוים - השברירית המורכבת - ולכן המשיכו כל הזמן ללהק אותי לאותו תפקיד. היה לי עם זה קצת תסכול".
קיבלת תפקידים של אנשים סופר־רגישים.
"כולנו – גם מי שעוטה על עצמו שריון מחוספס – אנשים רגישים. מבחינתי, זה סיפק לי יכולת להתמודד עם טראומות ועם קונפליקטים ובעיות שהיו בחיים שלי. כדי להתחבר לתפקיד את צריכה להתפשט ולהתמודד עם הכאב. זה אף פעם לא קל וזה בהחלט מתגמל. אמן חייב להתמודד עם השדים שלו כדי שהיצירה תיגע ללב של הקהל, תזיז, תשנה משהו, תהיה אמיתית ואותנטית. מי שלא רוצה להתעסק בדברים האלה, מוטב לו שלא יתעסק באמנות".
ואז הפסקת לשחק. מה קרה?
"קודם כל, התחתנתי, נולדו לי בנות והן סבלו מהחשיפה. כמו כל אשה טובה, ניסיתי להיות אשה ואמא ועם זאת גם התבאסתי על התגובות שקיבלתי מאנשים ברחוב. קשה לאנשים בארץ לפרגן. מצד אחד הם אוהבים אותך ומצד שני כועסים עלייך ומחפשים בנרות את הנקודה שבה את לא בסדר".
היה קשה להפסיק? זה כמו גמילה?
"זה קרה בהדרגה. עשיתי פה ושם דברים, ואז לקחתי הפסקה, כתבתי ספר ראשון למבוגרים ולמדתי משפטים. חשבתי שאהיה עורכת דין ומתוקף ההגדרה הנדרשת - כלומר, התדמית היותר מכובדת - התרחקתי עוד יותר מהעולם הזה. רק עכשיו אני מנסה לחזור אליו שוב".
וואללה? את חוזרת לשחק?
"טוב, בואי לא נרחיק לכת, אבל אם פעם אמרתי שזה לא יקרה לעולם, היום אני אומרת שאולי זה יקרה. טוב לי עם עצמי, טוב לי עם מה שאני עושה. היום אני יוצרת לעצמי את העולמות ופחות משחקת בעולם של מישהו אחר. כשזה ירגיש נכון זה פשוט יקרה. אני לא מאמינה בלומר לא מוחלט. את יודעת, אדם מורכב מהרבה מאוד חלקים".
אף על פי שלמדה משפטים, היא לא עוסקת בתחום. "הלימודים היו ממלאים ומספקים ונתנו לי כלים חשובים. זו שפה וזה מאפשר להסתכל על המציאות באופן עמוק ואחר, אבל הפרקטיקה של המקצוע פחות מתאימה לי. נראה לי שאי אפשר להוציא את האמן מהאמן. ניסיתי וזה לא כל כך הלך לי".
כלומר, עסקת בזה פעם?
"ממש מעט. אפילו לא שנה מלאה. עסקתי בליטיגציה ובזכויות יוצרים, שזה קרוב ללבי, אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שהצ'י שלי מתכווץ. הנשמה הולכת ומידלדלת. זה מקצוע שאני מכבדת ומעריכה, אבל זו לא הדרך שלי להרגיש מסופקת. מצד שני, במהלך הלימודים שלי עשיתי הכל כדי להצליח. רק 30 אחוז מבני המחזור שלי עברו את בחינת הלשכה - ואני ביניהם. ישנתי בטרנינג מרוב לימודים. כשיצאתי מהבחינה, ראיתי גופות. אנשים יושבים על הרצפה, מותשים ובוכים. שמעון פרס אמר פעם משהו שאימצתי לעצמי: 'קח את העבר, למד וקבל ממנו מה שאתה יכול ולך קדימה'. אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה כלשהי. הלימודים תרמו לי המון. זה בהחלט לא היה בזבוז".
"כדי להתחבר לתפקיד את צריכה להתפשט ולהתמודד עם הכאב. אמן חייב להתמודד עם השדים שלו כדי שהיצירה תיגע ללב של הקהל, תזיז, תשנה משהו, תהיה אמיתית ואותנטית. מי שלא רוצה להתעסק בדברים האלה, מוטב לו שלא יתעסק באמנות"
למען השלום
דיקר התחתנה והתגרשה פעמיים. נישואיה הראשונים התרחשו בימים שבהם היא הייתה, כלשונה, "מאוהבת ברומנטיקה שסביב הרגע הזה". "היה לי קשה לדמיין את הרגע שאחרי השמלה הלבנה", היא אומרת. נישואיה השניים, לגבעון שניר, הסתיימו לפני כעשור והניבו שתי בנות - נינה ולילו (כיום בנות 16 ו־17).
יש היום אהבה בחייך?
"לא. אני חושבת שנשים, בניגוד לגברים, מקבלות חינוך מאוד לא נכון בקטע הזה. הדבר שמגדיר אותנו, כנשים, זה זוגיות וילדים. לא משנה כמה תארים נצבור בחיינו וכמה הישגים - אשה שלא התחתנה ואין לה ילדים, מרימים עליה גבה. זה מובנה ומושרש בתרבות שלנו. אמא אומרת בדאגה לבת שלה 'אני רוצה שתמצאי את הגבר הנכון'. אני אומרת לבנות שלי 'אני רוצה שתמצאו את עצמכן ושתהיו מסופקות'".
ואת עדיין לא מצאת מישהו שאת מוצאת את עצמך איתו?
"לא מצאתי מישהו שאני יכולה להרגיש שהוא חבר, שותף למסע. מצאתי הרבה גברים, אבל לא אחד כזה. אם אמצא אחד כזה אני מניחה שלא אתן לו ללכת. קודם כל אדם חי עם עצמו, מסופק עם עצמו ושלם עם הלבד שלו, כי כולנו לבד. בקיצור, צריך להפסיק לפחד כל כך הרבה מלהיות לבד".
אחרי הקריירה־לא־קריירה שלה במשפטים, היא שקעה בעולמות שיצרה לעצמה ופרסמה שני רומנים למבוגרים. הרומן "מאז הלילה ההוא" עוסק באלמנת מלחמת ששת הימים, בחורה צעירה בת 24, שנשארה עם שני תינוקות, לבד, אחרי שבעלה נהרג. הספר מציג בדרך מקורית ומרתקת את ההתמודדות הנוראה הזו מנקודת המבט של האם האלמנה ושל בתה. הרומן השני שלה, "יומן על רומן שהיה", עוסק במערכות יחסים, ובעיקר במוסד הנישואים שלעתים עומד בסתירה למושג שנקרא "אהבה".
לאחרונה היא פרסמה ספר נעורים בשם "השער האבוד", שמגולל את סיפורם של שלושה בני נוער - יהודי, ערבייה ונוצרי - שנקלעים לפיגוע טרור. הספר, שמתרחש בעיר העתיקה בירושלים, נע ביד אמן בין הפילוסופי לאתנולוגי ולפוליטי. "אני באמת לא יודעת איך יצא לי פתאום ספר לנוער", היא אומרת, "אנשים כל הזמן רוצים להכניס אותי להגדרות ולמסגרות, אבל אני עושה מה שמרגיש לי נכון. אגב, כבר שנים רציתי לכתוב לבני נוער. אני חושבת שזה הציבור היחיד שעוד אפשר לגעת בו ולפתוח לו את החשיבה. אולי הם לא יסכימו עם מה שכתוב, אבל הם בפירוש יקראו ויהיו פתוחים לדעה אחרת".
ולמה בחרת בתור גיבורים בני נוער משלוש דתות?
"כי במהלך ההיסטוריה, הרג, הרס, פחד וקנאה היו תוצאות המעשים של שלוש הדתות. אני רציתי להעביר מסר, דרך הסיפור, שהאמונה זו אהבה".
בכריכת הספר יש תמונה שלך. למה, בעצם?
"מי שעשתה לי את הכריכה היא אמנית שאני מאוד אוהבת - ליקה רמתי - והיא זו שהתעקשה וחשבה שזה נכון שאהיה בכריכה. היו לי התלבטויות, אבל בסוף הסכמתי איתה והייתה לי תחושה שבגלל שיש כל כך הרבה שכבות של צבע לא יזהו אותי. יש מצב שטעיתי. לא נורא".
bottom of page