לא רציתי עו"ד 
היא למדה בבית הספר למשחק ניסן נתיב ובמכון לי שטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק, שם חיה במשך כשלוש שנים. הסרט הראשון ששיחקה בו היה "אחותו של הנריק", סרטה של רותי פרס, אחייניתו של הנשיא המנוח. בהמשך שיחקה ב"פוטו רומן", "החיים על פי אגפא", "הקיץ של אביה", "קשר דם", "ג'נאם ג'נאם" ועוד. בטלוויזיה היא זכורה בעיקר מהתפקיד המרושע מעט שעשתה באופרת הסבון המצליחה "רמת אביב ג'". 
"כששחקן עובד על תפקיד הוא מקצין ומעצים את התכונות של עצמו, כך שיתאימו לדמות. אני חושבת שהכל קיים בכולנו. בגלל ש'אגפא' היה סרט שמאוד הצליח ואנשים התחברו לתפקיד שהיה לי שם, הוא עשה לי שירות, אבל הוא היה מאוד מסוים - השברירית המורכבת - ולכן המשיכו כל הזמן ללהק אותי לאותו תפקיד. היה לי עם זה קצת תסכול".
קיבלת תפקידים של אנשים סופר־רגישים.
"כולנו – גם מי שעוטה על עצמו שריון מחוספס – אנשים רגישים. מבחינתי, זה סיפק לי יכולת להתמודד עם טראומות ועם קונפליקטים ובעיות שהיו בחיים שלי. כדי להתחבר לתפקיד את צריכה להתפשט ולהתמודד עם הכאב. זה אף פעם לא קל וזה בהחלט מתגמל. אמן חייב להתמודד עם השדים שלו כדי שהיצירה תיגע ללב של הקהל, תזיז, תשנה משהו, תהיה אמיתית ואותנטית. מי שלא רוצה להתעסק בדברים האלה, מוטב לו שלא יתעסק באמנות".
ואז הפסקת לשחק. מה קרה?
"קודם כל, התחתנתי, נולדו לי בנות והן סבלו מהחשיפה. כמו כל אשה טובה, ניסיתי להיות אשה ואמא ועם זאת גם התבאסתי על התגובות שקיבלתי מאנשים ברחוב. קשה לאנשים בארץ לפרגן. מצד אחד הם אוהבים אותך ומצד שני כועסים עלייך ומחפשים בנרות את הנקודה שבה את לא בסדר". 
היה קשה להפסיק? זה כמו גמילה?
"זה קרה בהדרגה. עשיתי פה ושם דברים, ואז לקחתי הפסקה, כתבתי ספר ראשון למבוגרים ולמדתי משפטים. חשבתי שאהיה עורכת דין ומתוקף ההגדרה הנדרשת - כלומר, התדמית היותר מכובדת - התרחקתי עוד יותר מהעולם הזה. רק עכשיו אני מנסה לחזור אליו שוב".
וואללה? את חוזרת לשחק?
"טוב, בואי לא נרחיק לכת, אבל אם פעם אמרתי שזה לא יקרה לעולם, היום אני אומרת שאולי זה יקרה. טוב לי עם עצמי, טוב לי עם מה שאני עושה. היום אני יוצרת לעצמי את העולמות ופחות משחקת בעולם של מישהו אחר. כשזה ירגיש נכון זה פשוט יקרה. אני לא מאמינה בלומר לא מוחלט. את יודעת, אדם מורכב מהרבה מאוד חלקים".
אף על פי שלמדה משפטים, היא לא עוסקת בתחום. "הלימודים היו ממלאים ומספקים ונתנו לי כלים חשובים. זו שפה וזה מאפשר להסתכל על המציאות באופן עמוק ואחר, אבל הפרקטיקה של המקצוע פחות מתאימה לי. נראה לי שאי אפשר להוציא את האמן מהאמן. ניסיתי וזה לא כל כך הלך לי".
כלומר, עסקת בזה פעם? 
"ממש מעט. אפילו לא שנה מלאה. עסקתי בליטיגציה ובזכויות יוצרים, שזה קרוב ללבי, אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שהצ'י שלי מתכווץ. הנשמה הולכת ומידלדלת. זה מקצוע שאני מכבדת ומעריכה, אבל זו לא הדרך שלי להרגיש מסופקת. מצד שני, במהלך הלימודים שלי עשיתי הכל כדי להצליח. רק 30 אחוז מבני המחזור שלי עברו את בחינת הלשכה - ואני ביניהם. ישנתי בטרנינג מרוב לימודים. כשיצאתי מהבחינה, ראיתי גופות. אנשים יושבים על הרצפה, מותשים ובוכים. שמעון פרס אמר פעם משהו שאימצתי לעצמי: 'קח את העבר, למד וקבל ממנו מה שאתה יכול ולך קדימה'. אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה כלשהי. הלימודים תרמו לי המון. זה בהחלט לא היה בזבוז".