במעבר חד

לעמית מכטינגר יש רקע יוצא דופן ובהתאם לכך גם אישיות מיוחדת במינה. ילדת טבע ממושב תלמי אלעזר (שהקימו סבה וסבתה) שהפכה לדוגמנית הצועדת על המסלולים הנחשקים בעולם. בין שאר תכונותיה, אפשר למצוא בה התעניינות באופנועים לצד טבעונות אדוקה, חיבור לתעשייה לצד מודעות רוחנית, אימהות לצד חיי מדיה. והיא כל כך יפה. כמו אלה.
בשלוש השנים האחרונות היא מתמודדת עם הדואליות שמתחוללת בה בעזרת "שיטת המגירות". "אני לומדת איך לעשות טוב לעצמי ביומיום, איך המחשבה והגוף נשארים באותו מקום ולא עוברים למקומות אחרים", היא מסבירה, "זה רוחני וארצי יחד. התיאוריה אומרת שתמיד נהיה שני חלקים: טוב או רע. תמיד נרצה ללכת או להישאר בבית. תמיד יהיו לנו שני רצונות והשאלה היא איך לא להתחרפן ולהישאר מבסוט מכל פעולה שאת עושה ובכל מקום שאת נמצאת בו".
כלומר, בכל זמן נתון את מודעת לשני הכוחות שנמצאים בך ובוחרת באחד מהם?
"את לא בוחרת, אלא מסכימה עם שני המדדים. אם אומרים שאני מופרעת, אז יש לי גם את הצד שאני ביתית - ושניהם סבבה. ואם אני מסכימה עם שניהם אז הכל טוב".
נדמה שהדימוי שדבק בה, זה של "הילדה הרעה", נדחק לאחרונה הצידה. מכטינגר, בגרסתה העדכנית, רגועה, נושמת ומאוד מחוברת לקרקע, לאדמה, לשורשים. "זו שפה חדשה שמעולם לא דיברתי אותה ולא שמעתי אותה. הייתה לי תקופה צינית, הייתה לי תקופה פולנית, הייתה לי תקופה שלילית ועכשיו אני מיטיבה עם עצמי, עם הסביבה ועם הכדור שאנחנו חיים עליו".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני טסה במטוסים ועצוב לי לדעת שאני מזהמת את הסביבה בדלק, לכן אני משתדלת לצמצם את הטיסות שלי. רוצים לבנות כאן שדה תעופה במועצה אזורית מנשה וזה יהיה נזק סביבתי בלתי הפיך. אמא שלי הלכה להפגין. אני פחות בן אדם שמפגין אז אני מעבירה את זה ברשתות החברתיות ומשפיעה בדרך שאני יכולה".
למה לא יצאת להפגין?
"מאותה סיבה שאני לא הולכת לקניון עם הבת שלי. יש שם הרבה אנשים וזה קשה לי. אני לא מסוגלת להיות במקום סגור עם הרבה אנשים. אני גם לא מצביעה, אגב".
למה?
"מאותה סיבה שלא הייתי בצבא ולא הסכמתי להחזיק נשק. אלימות מביאה אלימות".

​

מכוונת לבית
מכטינגר, בת 44, נולדה באוסטרליה. היא הייתה בת שנה כשהגיעה לארץ עם הוריה ובת 15 כשזכתה בתחרות תגלית השנה. משם קריירת הדוגמנות שלה הלכה ושגשגה: היא עזבה את הארץ, עבדה עם איב סן לורן, הייתה המוזה של קרל לגרפלד והתהלכה על מסלולי התצוגות של לואי ויטון, גוצ'י, שאנל וקלווין קליין. היא גם הופיעה על שערי המגזינים "ווג", "מארי קלייר" ו"אל" ונחשבה באותה תקופה לאחת הדוגמניות המבטיחות בעולם.
בארץ היא הייתה בין השאר הפרזנטורית של הוניגמן וקסטרו, עסקה בעיצוב אקססוריז ולמדה עיצוב פנים. בשלב מסוים התחתנה עם איש עסקים ועברה לגור איתו בברצלונה, שם נולדו שני ילדיהם. עם חזרתה לארץ, למושב ילדותה, החלה ללמוד משחק ולפני שלוש שנים אף שיחקה בסדרה של רן שריג "מסובך". קריירת משחק? אם יציעו, היא מוכנה לשמוע. "לא הציעו לי שום תפקיד, אבל האמת היא שאני לא משקיעה בזה אנרגיה. אני מכוונת לבית, להורים, אליי, לעשות טוב לילדים שלי ולהורים שלי".
בנוסף, היא מכוונת למיזם החדש שבו היא שותפה - ייבוא של טקסטיל אקולוגי ואנטי־אלרגני לארץ. "זה טקסטיל שלא מזהם את הסביבה ומיטיב עם עור האדם. אם כבר את עושה משהו, כדאי שיהיה לו ערך מוסף".
עושה רושם שהעולם המודרני לא בשבילך.
"אין ספק. לכן אני בונה לי את העולם שלי. יש עין טובה, מילה טובה ולב טוב. אני משתדלת לעשות הכי טוב שאני יכולה וזה קשה כשאתה חי בחברה. את חלק מחברה, מעדה יהודית, מחבורה, ממשפחה. בגלל זה ילדתי את הילדים שלי בחו"ל. לא רציתי שיגידו לי מה לעשות איתם. היער בברצלונה זה המקום הכי מבודד שיכולתי למצוא כדי להביא אותם לעולם".
מה עשית שם?
"חייתי שם את חיי. בשמחה".
כשבתה הבכורה (כיום בת 15) נולדה, היא החליטה להתמסר לאימהות. שנתיים אחר כך נולד בנה (כיום בן 13). אחרי גירושיה מבעלה, היא חזרה עם הילדים לישראל. כאן היא מתפקדת כאמא הוליסטית למופת. את שמות הילדים היא לא מסגירה מתוך אמונה שהיא צריכה לשמור על פרטיותם.
איזו אמא את?
"אני ממשיכה לטפל, לבשל ולהסיע, מכינה סנדוויצ'ים, מבשלת אורגני, ירקות, פירות, מגוון. גם בשר שחי בריא. אני לא אוכלת בשר, אבל הילדים כן. אני מכינה להם סטייק עם אורז בשש בבוקר כי זו ארוחת העשר האהובה עליהם. אני זורמת איתם".
כיום, אחרי שהעבירה את חייה ברחבי העולם - מברצלונה לניו יורק, מניו יורק לפריז, מפריז לריו דה ז'נרו - החיים שלה שונים לגמרי: הדוגמנית הסוערת הפכה לעקרת בית שחיה בטבע, במושב תלמי אלעזר. "פה נמצא משוש חיי", היא אומרת, "ההורים שלי, החברים, החיים שלי, המקום שבו חינכו אותי - הכל נמצא פה". 
סבה, אגרונום, הביא לארץ את האננס והפפאיה. סבתה גידלה אווזים. "אני ילדת טבע פראית".
ואומרים שגם מופרעת.
"מי שאומר שאני מופרעת מופרע בעצמו. כל אחד אומר את עצמו. זה לא קשור אליי".
נשמע שזה מפריע לך.
"אני לא מתייחסת לזה כי זה לא שייך אליי. אני שואלת את עצמי איך אני מרגישה. מה שאומרים עליי לא קשור אליי, אלא למה שאחרים חושבים ומרגישים. אני לא יכולה לשלוט בזה. זה לא עושה לי היום כלום. כשהייתי ילדה זה היה מרעיד את עולמי ואת משפחתי היקרה והאהובה, אבל היום אני לא מתייחסת לזה. אדם מדבר על עצמו ואני עושה את מה שאני יכולה הכי טוב. אני חיה את חיי".
זה לא קצת מחמיא להיחשב לילדה רעה?
"אני לא רוצה כלום. אני לא רוצה שיתעסקו איתי. שכל אדם יתעסק עם עצמו. אני מתעסקת בדברים שיש בהם ערך מוסף, שכן מוסיפים לי ונותנים לי כלים".

​

פורשת ומתחרטת
מה שמאוד מסייע לה להתמודד עם כל הנ"ל זה, לדבריה, חיק הטבע. "הוא דואג שלא אתחרפן ועוזר לי לשרוד את שני העולמות שאני חיה בהם. תמיד אהיה דוגמנית גם אם אני לא עובדת בזה באינטנסיביות. דוגמנית, העולם הגדול, הצלחה, פרסום, וגם כנענית מהכפר, כמו שחינכו אותי. אני מוצאת את המקום שלי.
"בתור דוגמנית עסוקה, תמיד בעטתי במוסכמות ורציתי להיות בבית. העולם הזה לא עניין אותי. לא עניינה אותי אופנה ולא עניין אותי להתלבש. עניין אותי לנסוע באופנוע ים, לעשות אקסטרים, לקפוץ בנג'י. נחשפתי לקוטור, להכי גבוה, לתופרות, ליוקרה ולבתי אופנה, אבל יוקרה היא לא מעגל שהסתובבתי בו. לא צרכתי את הדברים האלה. ללכת מאודישן לאודישן וממדידה למדידה? לא היה לי כוח לזה".
ובכל זאת עשית את זה.
"כי זו אחלה חוויה של החיים, כי זה היה שונה ממה שהכרתי וכי זה היה הכי מקצועי שיש. עשיתי את זה מגיל 15 וחצי עד 25".
ואז פרשת.
"פרשתי כמה פעמים. פעם ראשונה כשהלכתי ללמוד אמנות בבצלאל, פעם שנייה כשהלכתי ללמוד בירושלים ופעם שלישית כשהלכתי ללמוד אדריכלות פנים. בסופו של דבר תמיד חזרתי לעבוד".
למה?
"כי מבקשים ממני. יש דרישה. עדיין רוצים לצלם אותי. אז בסדר. כל דבר שאני עושה אני עושה על הצד הכי טוב שאני יכולה. גם דוגמנות וגם אימהות".
בואי נדבר על סימן ההיכר שלך - התלתלים.
"במשך תקופה ארוכה החלקתי. חשבתי שאולי יזהו אותי פחות, אבל זה לא עזר. היה לי שיער ג'ינג'י, יש כאלה שזוכרים אותי בלונדינית. הכל היה. עכשיו אני טבעי".
איך זה לחיות 44 שנה כשכל מי שרואה אותך מתפעם מיופייך?
"גם הילדים שלי שאלו את השאלה הזו. הם אמרו 'איזה מצחיקים אנשים שמתרגשים לראות אותך ואומרים שאת יפה'. זה נחמד לרגש אנשים. זה נחמד שאומרים לך שאת יפה, כבר שנים אני לא שואלת את עצמי את השאלה הזו. אני לא שואלת את עצמי איך אני נראית. אני שואלת את עצמי איך אני מרגישה כשאני עומדת מול עצמי ברגע ספציפי".
ואיך את מרגישה ברגע הספציפי הזה?
"מתקדמים. יש כמה קמטים וזה לא מפריע לי. אני לא מטפלת בזה. יש לי רגליים רזות, אבל גם אם היו שמנות הייתי אוהבת אותן. אני מרגישה שאני עושה את מה שאני רוצה לעשות, את מה שמעניין אותי. אני כל הזמן שואלת את עצמי אם זה מה שאני רוצה לעשות. אחרי הכל אף אחד לא יוצא מפה חי".