“אני יודעת שכל הורה מתכווץ מהאופנוע של הילד שלו, אבל אין לי סבלנות למכונית. האופנוע הרבה יותר מיידי. אין לי בעיות חנייה והזמן שלי לא מתבזבז בפקקים. אני מאוד זהירה בעיקרון, אבל כן, לפעמים יש חליקות. לא מזמן רכבתי ברחוב מנחם בגין, ובגלל שיש שם המון חצץ מהבנייה של הרכבת הקלה החלקתי עליו במהירות נמוכה, בקושי 5 קמ”ש, והתרסקתי. לא משהו רציני. מיד קמתי והמשכתי הלאה”. 

“במקצוע שלנו אסור לנו להתייאש מכישלון. הכישלון הוא חלק מההתמקצעות, מההתקדמות. אני מבקשת מהתלמידים שלי לא להשתתק מכישלון. אסור שכישלון יביא לקיפאון. הרי 90 אחוז מחיי הרקדן זה לקבל לאווים באודישנים”

גם היום נראה שהיא מעדיפה להיות בשליטה על הקריירה שלה. אף על פי שהיא כבר חמש   שנים בתיאטרון הקאמרי, היא עדיין שומרת על סטטוס של פרילנסרית. “נוח לי להיות  פרילנסרית ולחלוש על התפקידים שלי”, היא מסבירה, “אני לא אוהבת את המילה ‘טאלנט’ ולא רואה את עצמי טאלנטית. אני עובדת כדי להיות שחקנית, ויש לי המון הוצאות כדי לתחזק את עצמי בשיעורי פיתוח קול וריקוד. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להשקיע יותר בשיעורי פיתוח קול”.   

במהלך שלוש השנים שבהן למדה בסטודיו של יורם לוינשטיין, היא ברמנה בלילות וגילמה תפקידים ראשיים בהצגות שהעלה הסטודיו. למשל, זה של ולמה מקלי מ”שיקגו” - התפקיד שאותו גילמה מיה דגן בבית ליסין - וזה של מאשה במחזה “שלוש אחיות”. כשמייקל דאגלס קיבל בירושלים את פרס ג’נסיס והגיע עם אשתו, שחקנית הקולנוע קתרין זיטה ג’ונס, ועם שני ילדיהם, רונה לי הוזמנה לשיר בטקס את אחד משיריה של ולמה מקלי כמחווה לג’ונס, שגילמה את ולמה בעיבוד הקולנועי המפורסם. “לא החלפתי מילה עם קתרין זיטה ג’ונס”, היא אומרת, “הם אנשים עסוקים. ברחו מיד אחרי הטקס”. 

רואים אותך די הרבה בהשקות ובפתיחות למיניהן. משלמים לך כדי שתתלבשי יפה ותפגיני נוכחות? “אני מעדיפה לא להגיד. לא מדברת על כספים. לאירועי תיאטרון אני מקפידה להגיע, כי אני נהנית לראות הצגות. בגדים פחות מעניינים אותי. פעם נהניתי משופינג, היום אין לי זמן לזה. יש לי ארון מלא ותחושה של מיצוי. אין זמן לבזבז על סטיילינג”. 

מתי בכית לאחרונה? “אתמול, על הבמה. זה לא קורה לי בכל הופעה של ‘סיפור הפרברים’, אבל יש לילות שבהם אני בוכה באמת אחרי שתי סצינות - הסצינה עם משי (קליינשטיין) והסצינה שבה אונסים אותי”. 

הגעת מספיק רחוק, לדעתך, עד גיל 33? “אני לא יודעת, אבל מה שבטוח זה שאני עדיין לא בגיל של הסיכומים ושל חשבון הנפש. בבריאות של היום, בתוחלת החיים, בסטנדרט של המחיה, האימונים, התזונה והגלובליזציה, הנפש לא ממהרת להזדקן. גם בבק של המיינד, הגיל עדיין לא דופק לי על דלתות ההכרה”.