top of page
כתבת שער
ריקוד האש
מאז שרונה לי שמעון (33) חזרה ממסע גילוי עצמי בהודו, החיים המהירים שלה הפכו למוארים: החבר חזר לחיקה ועבר לגור איתה, תיאטרון הקאמרי צ'יפר אותה בתפקיד הנחשק של אניטה מ"סיפור הפרברים", והשמיים, סוף־סוף, הפכו להיות הגבול מבחינתה. ראיון עם טיל, בעודו באוויר.
ברוריה אבידן־בריר | צילום: שי יחזקאל | סגנון: ראובן כהן | עורך אופנה: נדב אליהו
עטופה במעיל ארוך, מתעלמת מהקור ומהגשם, דוהרת רונה לי שמעון (33) על אופנוע ה־200 סמ”ק שלה לעבר מקום המפגש. כשהיא נעצרת ומורידה את הקסדה, שיערה הארוך - שכיכב בעבר בקמפיינים ל”נטורל פורמולה” (שמעון הייתה הפרזנטורית של המותג המצליח) - מתבדר ברוח העזה. “אנחנו, הרקדניות, אוהבות שיער ארוך”, היא אומרת, “כשאני רוקדת השיער רוקד איתי. עכשיו, בשביל צילום השער הזה, מעצב השיער שלי התעקש לקצץ לי אותו, לפחות את הקצוות, אבל סירבתי בתוקף. בסוף התפשרנו על רבע סנטימטר”.
גם במודעות של תיאטרון הקאמרי ל”סיפור הפרברים”, שבהן היא מככבת לצד משי קליינשטיין, יש לה שיער שופע, אבל שם הוא דווקא לא שלה. “צדי צרפתי (הבמאי, בא”ב) חשב שאני נראית כמו ברבור עם השיער שלי - והוא לא רצה אניטה ברבור. הוא רצה לבגר אותי עם פיאה על הראש, לתת לי סטטוס יותר חצוף. הוא עדיין נפעם מתיאטרון כמו ילד, מדקדק בכל פרט. גובה העקב חשוב לו כמו העבודה על הדמות. כשיום אחד הגעתי לחזרה עונדת עגילים גדולים סטייל אניטה, הוא מיד הבחין בזה ואהב”.
לא מצופה מטאלנטית בעיר הגדולה להיפטר מהאופנוע ולהתנייד במכונית ספורט שחורה וקומפקטית?
“אני יודעת שכל הורה מתכווץ מהאופנוע של הילד שלו, אבל אין לי סבלנות למכונית. האופנוע הרבה יותר מיידי. אין לי בעיות חנייה והזמן שלי לא מתבזבז בפקקים. אני מאוד זהירה בעיקרון, אבל כן, לפעמים יש חליקות. לא מזמן רכבתי ברחוב מנחם בגין, ובגלל שיש שם המון חצץ מהבנייה של הרכבת הקלה החלקתי עליו במהירות נמוכה, בקושי 5 קמ”ש, והתרסקתי. לא משהו רציני. מיד קמתי והמשכתי הלאה”.
האופנוע, ככל הנראה, גם אחראי לכך שיומיים אחרי הפגישה שלנו רונה לי חולה בשפעת. במשך היום היא שוכבת במיטה עם חום גבוה – דבר שלא מונע ממנה להתייצב בערב בתיאטרון ולשחק (ולשיר ולרקוד) את אניטה ב”סיפור הפרברים” כאילו אין מחר. “ההצגה תמיד חייבת להימשך, גם אם כל הגוף כואב”, היא אומרת.
“במקצוע שלנו אסור לנו להתייאש מכישלון. הכישלון הוא חלק מההתמקצעות, מההתקדמות. אני מבקשת מהתלמידים שלי לא להשתתק מכישלון. אסור שכישלון יביא לקיפאון. הרי 90 אחוז מחיי הרקדן זה לקבל לאווים באודישנים”
רונה לי שמעון - בוגרת מגמת מחול בתיכון “בליך” ברמת גן ורקדנית לשעבר ב”בת דור” - פרצה לחיינו בשנת 2005, בתוכנית הריאליטי “נולד לרקוד”. אומנם היא הודחה שם בחצי הגמר, אבל עד אז הספיקה לעורר עניין רב ולהבעיר את המסך בכל ביצוע. “למרות שהייתי רקדנית מקצועית, הייתי כמו תינוק שלא עומד בלחצים ונמחץ תחת המכבש. אחרי הבום של ההדחה ומערבולת החושים נשמתי לרווחה. היה טוב - וטוב שנגמר”.
הפרסום שינה את עולמה. עד אז היא ראתה את עצמה כרקדנית פרופר, טוטאלית, ואף התגוררה לצורך העניין באמסטרדם ובניו יורק, אבל מיד אחרי “נולד לרקוד” היא נחטפה לסדרת הנוער של Yes “השיר שלנו” – דבר שגרם לה לחצות את הקווים והוביל אותה אל הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה.
עוד קודם לכן, מאחורי הקלעים של “נולד לרקוד”, היא פגשה את המתמודדת דנה פרידר, שהייתה אז ערב הגיוס לצה”ל. 11 שנים אחר כך השתיים שוב מצאו את עצמן על אותה במה, הפעם במחזמר “סירות בודפשט” (כתיבה: ניר פייבל ואסף שלמה, בימוי: ליחי ברקמן), שמגולל את סיפורה של קבוצת אסירים במחנה עבודה על גבול הונגריה בשנת 1940.
“מהבוקר עד 4 אחרי הצהריים הייתי בחזרות ל’סירות’ בבת ים ומאז ועד חצות עבדתי על נורה ב’בית הבובות’ של איבסן, באוניברסיטת תל־אביב”, היא מספרת, “כרקדנית אני מאוד מודעת לפיזיות שלי ולגוף שלי, והיו רגעים בחזרות באוניברסיטה שביקשתי ‘חבר’ה, רגע, אני עומדת להתעלף, צריכה עשר דקות הפסקה לאכול משהו’. שלושה ימים אחרי הבכורה של ‘סירות בודפשט’ בבת ים הייתה הבכורה של ‘בית הבובות’ באוניברסיטה. שתי בכורות בשבוע זה מאוד קשה ומורכב, אבל משמעת הריקוד שלי עוזרת לי להיות בפוקוס גם כשיש לי שני תפקידים במקביל - ושניהם סוחטים רגשית”.
שואה שלי
כיום, עם שלושה תפקידים ראשיים שעמם סגרה את 2016, רונה לי יכולה לסמן וי נינוח על תיאטרון ולתכנן את השלב הבא בקריירה שלה - למשל, פריצה אל תעשיית הקולנוע הישראלי. היא השתתפה, כזכור, בעונה הראשונה של “פאודה” בתור החיילת נורית, וכעת היא ממתינה לצילומי העונה השנייה. המדים שהיא לבשה שם, אגב, היו מדי צה”ל היחידים שאי פעם עטפו את 176 הסנטימטרים שלה: כשזכתה בגיל 18 במלגה ללימודי מחול באמסטרדם, היא העדיפה לוותר על השירות הצבאי ולא לקטוע את הקריירה.
הרקדנית שבה באה היום לידי ביטוי בתור מורה בסטודיו של יורם לוינשטיין. “פעם בשבוע אני נותנת שיעור של שעה וחצי בריקוד קלאסי לשחקנים. זה לא רק ללמד שחקנים לעתיד להפעיל את הגוף - זה בעיקר ללמד שהכישלון מלמד. במקצוע שלנו אסור לנו להתייאש מכישלון. הכישלון הוא חלק מההתמקצעות, מההתקדמות. אני מבקשת מהתלמידים שלי לא להשתתק מכישלון. אסור שכישלון יביא לקיפאון. הרי 90 אחוז מחיי הרקדן זה לקבל לאווים באודישנים. משום מה נהוג לספר לתלמידים סיפורי תהילה וניצחון. אני מראה להם דווקא את השברים שבדרך. אני מסבירה להם שכדי לנצח צריך להיכשל”.
גם היום נראה שהיא מעדיפה להיות בשליטה על הקריירה שלה. אף על פי שהיא כבר חמש שנים בתיאטרון הקאמרי, היא עדיין שומרת על סטטוס של פרילנסרית. “נוח לי להיות פרילנסרית ולחלוש על התפקידים שלי”, היא מסבירה, “אני לא אוהבת את המילה ‘טאלנט’ ולא רואה את עצמי טאלנטית. אני עובדת כדי להיות שחקנית, ויש לי המון הוצאות כדי לתחזק את עצמי בשיעורי פיתוח קול וריקוד. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להשקיע יותר בשיעורי פיתוח קול”.
כשחזרה לארץ חודש הקשר עם בן הזוג, וכעבור זמן קצר הוא השתקע בדירתה השכורה - שלושה חדרים בלב הצפון הישן של תל־אביב. “אני לא אוהבת לדבר על האהבות שלי. זה גורם לי להרגיש כאילו המציאות שלי אונסת מישהו אחר. אני עושה הפרדה בין החיים הפרטיים למקצוע. בואי נסכם את זה ככה: הוא רווק, הוא איש עסקים והוא קטן ממני בתשעה חודשים. כשחזרתי מהודו הבנו שהחזרה אחד לשני בלתי נמנעת. הוא עבר לדירה שלי, כי אני גרה בדירה מאוד שווה”.
בבכורות האחרונות מחא לה כפיים גם הבויפרנד החדש־ישן. הם אהבו במשך שנתיים, וכשנפרדו רונה לי ניצלה את משבר הפרידה, כמו גם את חופשת הקיץ מהתיאטרון, למסע של חודשיים וחצי בהודו, כשהיא חורכת את תת היבשת באופנוע שכור. “עמדתי לנסוע לתאילנד ופתאום לא התחשק לי לבלות בביקיני”, היא מספרת, “זה נראה לי שעמום מוות להתמזמז ככה, אשה לבדה בחוף, בלי לעשות משהו. מה גם שהייתי גמורה אחרי הפרידה מהחבר והייתי חייבת להשכיח מעצמי את זה. חברה שלי, השחקנית רותי אסרסאי, שטפה לי את המוח: ‘סעי להודו, סעי להודו’. הלכתי לישון עם זה, קמתי, התארגנתי ולמחרת טסתי להודו, למה שהפך לתקופה המאושרת בחיי. התחלתי בצפון הודו, הייתי בקשמיר, דרמסלה, דאיפור, רישיקש, וסיימתי בדלהי. רציתי לראות שם את הכי הארד קור. כיתתי רגליים בשכונות עוני מטורפות עם פחונים, מקומות מאוד לא מתוירים. הודו להודים. במובנים רבים, הודו קירבה אותי לעצמי. בהודו נזכרתי מי אני”.
“אני אוכלת המבורגר מקינואה, קוסקוס עם עדשים, דברים כאלה. זה טעים לי. כרקדנית אני מאוד מודעת לפיזיות ולמטבוליזם שלי. במהלך העבודה על ‘סיפור הפרברים’ גיליתי שהנחיר השמאלי שלי סתום, אבל גם אם אטפל בבעיה, את מבנה האף אני לא אשנה”
את היכולת האישית שלה להתמודד עם כישלונות ולהפוך אותם לנקודות בדרך אל הניצחון היא חייבת לאמה, שולמית שמעון. “אמא שלי לימדה אותי מתמטיקה וסקרנות”, היא מספרת, “היא נתנה לי את אהבת הלמידה ולימדה אותי איך ללמוד”. רונה לי היא הבכורה במשפחה בת ארבעה אחים. אחותה סיוון, בוגרת לימודי תסריטאות באוניברסיטת תל־אביב, היא יוצרת הסרט “ברש”, שבו היא גם מופיעה בתפקיד הנשי הראשי. אח אחד חי בחו”ל ואח נוסף לומד לתואר שני במנהל עסקים. לאביה יש חנות צילום, אמה מורה למתמטיקה. הוריה התגרשו כשהייתה בתיכון (“לא הופתעתי, זה היה באוויר”).
במהלך שלוש השנים שבהן למדה בסטודיו של יורם לוינשטיין, היא ברמנה בלילות וגילמה תפקידים ראשיים בהצגות שהעלה הסטודיו. למשל, זה של ולמה מקלי מ”שיקגו” - התפקיד שאותו גילמה מיה דגן בבית ליסין - וזה של מאשה במחזה “שלוש אחיות”. כשמייקל דאגלס קיבל בירושלים את פרס ג’נסיס והגיע עם אשתו, שחקנית הקולנוע קתרין זיטה ג’ונס, ועם שני ילדיהם, רונה לי הוזמנה לשיר בטקס את אחד משיריה של ולמה מקלי כמחווה לג’ונס, שגילמה את ולמה בעיבוד הקולנועי המפורסם. “לא החלפתי מילה עם קתרין זיטה ג’ונס”, היא אומרת, “הם אנשים עסוקים. ברחו מיד אחרי הטקס”.
בניגוד לבוגרי בתי ספר למשחק שמתחילים את הקריירה בתיאטראות ילדים ומקוששים תפקידים קטנים בתיאטראות ממוסדים, כבר במהלך השנה השנייה אצל יורם לוינשטיין שמעון נקראה להחליף את יעל בר זוהר שהרתה ונאלצה לפרוש מהמחזמר “לילה לא שקט”, שהורכב משירי שלמה ארצי.
“מאז שהייתי ילדה והכרתי, כרקדנית, את הקסם של מאחורי הקלעים של התיאטרון, התיאטרון היה בעיני קודש הקודשים”. הקאמרי חיבק אותה בשלל תפקידים שיועדו לה או בהחלפות. בין השאר היא גילמה את רוח’לה בקומדיה “סטמפניו” והחליפה את אולה שור-סלקטר ואת רוני שיינדורף ב”הפושעים החדשים” של עדנה מזי”א. “כן”, היא מאשרת בחיוך, “איכשהו יצא ששיחקתי כמה זונות בתיאטרון”.
רואים אותך די הרבה בהשקות ובפתיחות למיניהן. משלמים לך כדי שתתלבשי יפה ותפגיני נוכחות? “אני מעדיפה לא להגיד. לא מדברת על כספים. לאירועי תיאטרון אני מקפידה להגיע, כי אני נהנית לראות הצגות. בגדים פחות מעניינים אותי. פעם נהניתי משופינג, היום אין לי זמן לזה. יש לי ארון מלא ותחושה של מיצוי. אין זמן לבזבז על סטיילינג”.
בצעדי תינוק
לדבריה היא לא מעשנת, לא שותה, לא אוכלת בשר (מטעמים אידיאולוגיים) וגם לא מבשלת. “אני אוכלת במסעדות קבועות אוכל ביתי־צמחוני”, היא אומרת, “המבורגר מקינואה, קוסקוס עם עדשים, דברים כאלה. זה טעים לי. כרקדנית אני מאוד מודעת לפיזיות ולמטבוליזם שלי. בהופעות שלי בתור אניטה גיליתי שהנחיר השמאלי שלי סתום, אבל ברור לי לגמרי שגם אם אטפל בבעיה, את מבנה האף אני לא אשנה”.
גם האמהות לא דחופה לה כרגע. הרחם לא צועק, אפילו לא מצייץ. “זה עדיין לא מציק לי”, היא אומרת, “אני מעדיפה להביא ילד לעולם במסגרת אהבה וזוגיות, אבל אם לא יהיה לי בן זוג בגיל מסוים, לא אפסול את האפשרות להיות אם חד הורית.
"רונית אלקבץ ז”ל, האלילה, ילדה את התאומים שלה בגיל 47. היא מסמלת בעיני את האשה שעשתה את זה. היא עברה מדוגמנית לשחקנית ומשם לבמאית יוצרת. אני מאמינה בבייבי סטפס, צעדים של תינוק, בדרך למעלה. אני בטוחה שבעתיד אביים. בכתיבה עדיין יש לי מחסום, אבל ברגע שאתיישב מול המחשב גם זה יקרה”.
מתי בכית לאחרונה? “אתמול, על הבמה. זה לא קורה לי בכל הופעה של ‘סיפור הפרברים’, אבל יש לילות שבהם אני בוכה באמת אחרי שתי סצינות - הסצינה עם משי (קליינשטיין) והסצינה שבה אונסים אותי”.
לאחרונה עלה לכותרות הסיפור של מריה שניידר, שבגיל 19, מול המצלמות של “הטנגו האחרון בפריז” עברה סצינה אכזרית, למעשה אונס, עם מרלון ברנדו. אני מאמינה שאצלך זה היה אחרת.
“ברור. זה לא הסיפור שלי. אבי חכם, הכוריאוגרף, בנה את סצינת האונס שלי ברגישות וצדי צרפתי אמר שאני זו שמחליטה כמה רחוק היא תגיע. למרות שלא באמת אונסים אותי, לפעמים ההרגשה היא עדיין כמו באונס. ה’אנסים’, שצריכים לגלות אכזריות בסצינה הזאת, תמיד שואלים אותי אחריה ‘הכל היה בסדר?’. אני אומרת להם שכן, אבל ככה זה: בגלל העוצמה של הסצינה הדמעות זולגות מעצמן”.
הגעת מספיק רחוק, לדעתך, עד גיל 33? “אני לא יודעת, אבל מה שבטוח זה שאני עדיין לא בגיל של הסיכומים ושל חשבון הנפש. בבריאות של היום, בתוחלת החיים, בסטנדרט של המחיה, האימונים, התזונה והגלובליזציה, הנפש לא ממהרת להזדקן. גם בבק של המיינד, הגיל עדיין לא דופק לי על דלתות ההכרה”.
איפור: נוגה תמיר במוצרי MAC | עיצוב שיער: בנג׳מין רוימי במוצרי טרזמה | ע. סגנון: לירון שטיינמץ
bottom of page