הרבה מהאנורקסיות נדרשות לעליה במשקל בזמן קצר והן משתדלות להיות "חיילות טובות" וכאשר הן לא מטופלות רגשית, הן עלולות לחצות את הקו לעולם הבולמיה. הבולמיה היא הפרעה שגורמת להרס פיזיולוגי, שפוגע בכל המערכות הפנימיות. אחת הבעיות הכי רווחות במרפאות להפרעת אכילה, היא תיוג של הבנות כ'ילדה רעה' כשהן לא אוכלות. מהות הטיפול בבולמיה היא איך מגיעים לשובע רגשי. הטיפול הרגשי מחבר אותן לנראות של הגוף ובהעדרו הן ממשיכות להרגיש שמנות. הבולמיות חוות חרדות, בושה, דיכאון וחוסר שליטה. כשמקיאים, הגוף מייצר אנדרופינים, תחושה ממכרת, כמו בעת עשיית ספורט. כדי לגלות לסביבה את ההפרעה של הבולמיה צריך הרבה אומץ ויש אמהות וסבתות שנשארות בולמיות עד גיל מבוגר, בגלל הבושה של לספר למשפחה. אני דואגת להחזיר את המטופלות להקשבה לבטן, בצורה הפיזיולוגית ובצורה הרגשית-האינטואטיבית. 

​מיכל מישל גבאי, אנורקטית שהצליחה להחלים ומטפלת כיום בעצמה בנערות עם הפרעות אכילה, מעלה את הנקודות שאמורות להדליק אצל ההורים נורות אדומות: צמצום האוכל לכמויות קטנות,  ביקורת מרובה - זה משמין, זה שומן, הסתגרות בשירותים, שתיה מרובה של מים, מצבי רוח קיצוניים, דילוג על ארוחות, התנפלות בלילה על אוכל, עיסוק אובססיבי בספורט, הפסקת המחזור. לדבריה: "כאשר התסמינים מופיעים, חשוב לשבת עם הילד/ה ולשוחח ולשאול. לשחרר את הביקורת, ליצור שיחה ולהסביר שלקבל עזרה זה לא חולשה". לפנות למטפל/ת וגם לתזונאי/ת שיוכלו ללוות אותם.  גבאי מנחה את ההורים כיצד לטפל בבנות לא דרך עונשים, אלא דרך הכלה ורגישות. לדבריה: "בסופו של יום, יכולת השליטה על חיינו נגזרת מהאופן בו אנו רואים את עצמנו. אם אני לא אוהב ומעריך את עצמי, אני אעשה בחירות שהן לא טובות לי". גבאי מעודדת את הבנות לחלום, לקוות ולהגשים את עצמן.