כתבת שער | שחקנית אופי

יוצאים לטיוליה

הפריים טיים של הטלוויזיה הישראלית קצת חיוור לאחרונה בלי יוליה פלוטקין (13, נשואה פלוס שניים), אבל התלתלים הלאומיים דווקא סבבה עם זה לגמרי. "תחושת הדיכאון הזו, שלפעמים שחקנים נופלים אליה, כבר לא תופסת אותי יותר", היא אומרת. ראיון אסוציאטיבי על הישרדות בתעשייה, עירום והחיים עצמם

רועי בהריר־פרל | צילום: דניאל אליסטר| עורך אופנה וסטיילינג: נדב אליהו

ע' סטיילינג סבינה יבריאנץ / איפור מישל אדרי לסולו במוצרי דיור / שיער רועי חמו
מעיל, מכנסיים ופאוץ' סאקס חולצה ברברי לפקטורי 54 עגילים ה. שטרן
שמלה אלכסנדר ווטייה להלגה כיכר המדינה עגילים ה. שטרן
עכו
"הייתי ילדה נאיבית שגדלה בשכונה קשת יום והתפתחה לתוך העיר הגדולה. גדלתי עם כל סוגי האוכלוסיות ועל ערכים של קבלת האחר. זו הסיבה שאני סתגלנית מאוד: בכל מקום שתשים אותי אדע להסתדר. מעכו אני זוכרת בעיקר חומוסיות ונרגילות בעיר העתיקה. עד היום, בכל פעם שאני מגיעה לעיר, אני מבקרת בעיר העתיקה. משהו בקסם הים תיכוני שלה אף פעם לא הולך לאיבוד. אני אוהבת להגיע הרבה להורים ולנשום קצת מהשקט ומהקצב האטי של הצפון. החברים הטובים שלי משם - יוצאי מגמת התיאטרון - מפוזרים היום בעולם, אבל אנחנו עדיין נפגשים בכל הזדמנות".
מש"קית נפגעים
"תמיד מצאתי - ואני עדיין מוצאת - הרבה משמעות בטיפול באחר, בשיחת עידוד טובה. אני אדם של אנשים והבחירות שלי בחיים מעידות על כך. תמיד אעדיף לפגוש חבר או חברה מאשר להיות לבד. התפקיד בצבא בתור מש"קית נפגעים נתן לי הזדמנות לפגוש חיילים פצועים ומשפחות שכולות שרק רוצות לשתף זיכרונות כואבים, להפציע עם מתנות ולדאוג שרואים אותם, שמתייחסים אליהם. פגשתי גם לא מעט חיילים ששירתו עם גלעד שליט בחטיבה 188, שעליה הייתי אחראית. התגייסתי אחרי מלחמת לבנון השנייה והסיפורים היו רבים וכואבים. כל עזרה קטנה שיכולתי לתת הרגישה לי גדולה ומשמעותית.
 
במשך השנים, המשיכה שלי לפסיכולוגיה גרמה לי להתעניין בנפש האדם ובצרכיה. לכן אחרי לימודי המשחק נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. עשיתי את זה לשם הידע והעניין. היום אני פוגשת המון תלמידים באולפנים למשחק שאני מלמדת בהם ועוברת איתם תהליך פסיכולוגי רגשי דרך סיפורים אישיים שמקלפים בנו עוד ועוד קליפות - מה שמביא לתוצאות מעניינות במשחק".
הרשת החברתית
"אני רצה היום עם שתי הצגות יחיד לבתי ספר שמדברות על חרמות ועל זהירות ברשת. כתבה אותן דנה אבירם, סופרת ילדים ונוער. המפגש הקרוב עם הילדים חשוב לי באופן אישי. בתור מי שחיה את העולם הטכנולוגי ומכורה לו, חיפשתי את הדרך להגיע לילדים, להסתכל להם בעיניים ולנפץ להם כמה מיתוסים - דווקא בתור מפורסמת שהצליחה ברשת. ההצגה מעבירה חוויה אינטראקטיבית של צחוק, עצב והזדהות עם אותן ילדות מוחרמות. היא עוזרת לילדים להבין שהרשת חשופה, לא פרטית, ויכולה להיות מסוכנת. אני משקפת להם את האובססיביות שבזה ואת כמה זה יכול לשאוב אותך רחוק מעצמך ומדברים שבאמת עושים לך טוב. היום דנה ואני עובדות על ההצגה השלישית שעוסקת בדימוי עצמי ברשת ומבוססת על סיפורים אמיתיים שחוויתי במשך השנים. אני נוגעת שם בין השאר גם בהפרעות האכילה שהיו לי ובהטרדות המיניות שעברתי בדרך, אבל בעיקר מתייחסת על הלחץ שהרשת גורמת, על הרצון הגדול להפוך לאינסטגרמר שמקבל מתנות בחינם ועל המחיר שזה גובה מאיתנו בחיים".
 
דוגמנות
"אותם חברי ילדות ממגמת התיאטרון דחפו אותי להירשם לתחרות מלכת היופי של הגליל המערבי, שמי שזוכה בה מקבלת חוזה בסוכנות יולי. אני זוכרת שהגעתי עם צמה, כי תמיד הסתרתי את התלתלים המופרעים שלי, וביקשו ממני לחפוף בלי לשים קרם או ג'ל בשיער. הייתי בחרדה מהנפח של השיער ולא האמנתי שבאמת איאלץ לתת לו להתייבש ככה, בלי להרגיע את הפרא. עד לאותו רגע לא ראיתי בזה שום יופי. בקיצור, זכיתי, חתמתי ביולי, עבדתי די הרבה בארץ ונהניתי מהסטים, מימי הצילום ומהעבודה עם הגוף.
 
נשמתי וחייתי אופנה, ולאחר כמה שנים טסתי למילאנו כדי להמשיך בזה, אבל שם דווקא החלטתי שדוגמנית by the book אני כבר לא רוצה להיות. שלא תבין לא נכון: נהניתי מהדרך. עד היום, בכל יום צילום או תצוגה, אני עפה וחוזרת מרוממת עם בוסט מטורף לאגו. אבל הפרעות האכילה שהתלוו לכך באותן שנים, דירות הדוגמניות שגרתי בהן, החשיפה האישית והפיזית שהגיעה עם זה, תמונות העירום שצולמו במילאנו וכל כך חששתי שיתפרסמו (מה שאכן קרה באפריל אשתקד - רב"פ) - כל אלה גבו ממני מחיר שלא רציתי יותר לשלם. טיפלתי בעצמי והתמקדתי במה שבאמת עושה לי טוב - עולם המשחק שממנו באתי". 
שמלה אלכסנדר ווטייה להלגה כיכר המדינה עגילים ה. שטרן
"הפרעות האכילה, דירות הדוגמניות שגרתי בהן, החשיפה האישית והפיזית שהגיעה עם זה, תמונות העירום שצולמו במילאנו וכל כך חששתי שיתפרסמו - כל אלה גבו ממני מחיר שלא רציתי יותר לשלם. טיפלתי בעצמי והתמקדתי במה שבאמת עושה לי טוב - עולם המשחק שממנו באתי"
רומיאו
"רומיאו, מבחינתי, הוא הגבר שיצליח להכיל את האנרגיה האינסופית שלי. גבר שיידע לגרום לי להרגיש אשה, שיצחיק אותי, שיאתגר אותי אינטלקטואלית, שיפתיע אותי, שלא יקנא לי, יידע לפרגן לעצמאות ולעיסוקים שלי, שיבין שעומדת מולו אשה עם צרכים וחיים מלאים משלה, שיהיה אבא טוב עם לב טוב ושנמצא את הביחד שלנו בטוב". 
 
יוליה
"שם הבמה שלי הוא יוליה, אבל המשפחה והחברים הקרובים קוראים לי יולה. האמת היא שככה אני מעדיפה שיקראו לי. כשהייתי ילדה התביישתי בשם הרוסי והשונה שלי ותמיד חיפשתי קיצורים שיישמעו ישראליים יותר: יול, ג'ול, יולי. רק בשנים האחרונות הבנתי שזה בסך הכל שם יפה עם הרבה עוצמה ואין מה להתבייש בו".
שחר
"את שחר פגשתי כמעט לפני עשור בבר שעבדתי בו. הוא היה הבעלים וחבר משותף של הרבה חברות מקליקת הברמניות של פעם. התאהבתי בטוב הלב שלו. הוא טיפולי, סבלני ומכיל. חוץ מזה, נולדנו באותו תאריך, רק בהפרש של עשר שנים, אז בכלל זה מהשמים. בתור ילדה שבאה ממשפחה סופר־חמה, שערך המשפחתיות בראשה, מגיל מאוד צעיר חיפשתי את האיש הנכון לבנות איתו בית.
 
בשחר ראיתי לגמרי את האיש עם התכונות הנדרשות: הוא אבא מדהים וגבר אמיתי. תמיד ידעתי שאביא ילדים בגיל צעיר כי זוגיות תמיד הייתה חשובה לי וילדים תמיד סקרנו אותי. שלא תטעה: לא הכל ורוד. גם אנחנו מוצאים את עצמנו בתקופות טובות יותר ופחות. הורות לילדים קטנים במרווחים קטנים מביאה איתה הרבה מתח ועייפות שצריך לפרוק איכשהו, ומה לעשות, זה נופל על המערכת הזוגית שלנו שקצת נדחקת הצדה, כי יש פה שני יצורים שתלטנים לגדל. אנחנו מתווכחים כמו כל הורה על איך לגדל את הילדים, על כמה שוקולד להרשות להם ועל האם לתת לילדה לבכות או לא. הוא הרבה יותר מגונן ממני, אבל גם אני חתיכת מרגרינה. יחד אנחנו צומחים ומחפשים את הדרך ואת הבאלאנס בין הורות מחבקת ומאפשרת לנוקשות מסוימת, שגם כן חשובה".
עבודות בית
"אני ילדה רוסייה שנולדה לאמא רוסייה: מתזזת המון בבית בין ניקיונות, סידורים ובישולים. אני משתדלת להיות פעילה כי זה עושה לי טוב ומשאיר אותי שמחה. היום אני לומדת לקחת על עצמי פחות ולהאציל סמכויות. אני לא חזקה בזה. אני אוהבת לעשות הכל לבד ולא נוטה להעביר אחריות, אבל כדי לא לקרוס תחת נטל הקריירה, הילדים, הסדר והחיים החברתיים, אני מחנכת את שחר לעזור יותר בבית. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. מצד שני, בכל פעם שאני דופקת את האוטו או כשיש עניינים עם הבנק, שחר מרים את הכפפה ומוריד ממני מלא ביורוקרטיה, כי הוא הרבה יותר טוב בזה ממני. בקיצור, אנחנו פיטים". 
 
אילזה מ"התעוררות האביב" (עיבוד ל"אביב מתעורר" של תיאטרון תמונע) ואני
"ב'אביב מתעורר' שיחקתי שתי דמויות: את האמא הנוקשה שמגיעה מעולם הדת ולא באמת רואה את הבת שלה, ואת אילזה, ילדה סוררת ומופקרת שברחה מהבית ומתערבבת בעולם הבוהמה. ילדה מתירנית שמנוצלת על ידי גברים מבוגרים ממנה ובורחת מכל מסגרת אפשרית. כשהייתי ילדה, לא מרדתי. הייתי ילדה די טובה. המרד הגיע מאוחר יותר, כשרציתי לעבור לעיר הגדולה ולהגשים את חלומותיי. האהבה הראשונה שלי הייתה ניצן. היינו חברים כל התיכון. עד היום אנחנו חברים טובים והייתה לנו חברות מקסימה, בלי הרבה דרמות ומלחמות.

"אני חושבת שחוויה ראשונית טובה כזו של זוגיות גרמה לי להבין שזה אפשרי ונכון לי לחיות בצוותא. מאז כמעט תמיד הייתי במערכות יחסים רציניות של שנים".
"בשער של הגיליון הזה התעקשתי להחליק. הצוות התקשה מאוד עם העניין ובכל זאת התעקשתי. התחשק לי לצאת רגע מהקופסה המתולתלת. עם שיער חלק אני מרגישה קצת אחרת, פחות שובבה, יותר נשית ומתוחכמת. ביומיום אין סיכוי שאוותר על התלתלים כי הם חלק ממני ומהאופי הקופצני שלי"
ביאנקה מ"אילוף הסוררת" (בית ליסין) ואני
"ביאנקה היא האחות היפה והתמה של הסוררת. אמנם היא מייצגת את האשה השברירית, הרכה והעדינה, אבל בסופו של יום היא מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה ומשיגה את מבוקשה. אני, כמובן, ממש לא ניתנת לאילוף. אני הולכת עם האמת שלי, עם הרצונות שלי ועם החלומות שלי עד הסוף, ואף אחד לא יוכל לעמוד בדרכי. מאז ומתמיד הייתי ככה. אם אני מחליטה שאני רוצה משהו אני מוציאה אותו לפועל וכל עוד זה לא פוגע באף אחד קשה לעצור אותי. הלוואי שכל הנשים היו מרגישות ככה ולא נשארות במקומות שלא טוב להן בהם".
 
"הישרדות" ואני
"ל'הישרדות' הגעתי ממש צעירה, בת 22. לא ראיתי לפני כן את התוכנית. פשוט הגעתי עם האמת שלי. בגדול, לא הסתדר לי שם כל עניין האסטרטגיות, המזימות והשקרים. מעולם לא הייתי שקרנית טובה. חברתי דווקא לאיש הכי מבוגר והכי מנודה בשבט, בוקי נאה, חברי הטוב עד היום, ודאגתי לא ללכלך על אחרים כי זה פשוט הרגיש לי לא נכון ולא מכבד. התבלבלתי שם לפעמים מאוד ולא תמיד הבנתי את המשחק, אבל פעלתי מהלב ושרדתי בזכות הרבה כוח רצון במשימות, מעט פינוק וכמה שפחות התפרצויות. אני חושבת שאם הייתי מגיעה לשם היום הייתי יוצאת הרבה יותר דעתנית וחזקה כי למדתי מאז דבר או שניים, אבל כנראה הקהל אוהב לראות גם את אלה שלא מתאבדים על המשחק ועל הפרס, ופשוט נשארים אנושיים בתוך הטירוף הזה. גם במקצוע שלי, כמובן, יש קטע של הישרדות, אבל אחרי לא מעט זמן בפריים טיים לצד שקט תעשייתי, הבנתי שהפריים טיים הוא לא באמת המטרה.
 
המטרה היא ליהנות מהדרך, לגלות בה את עצמי ולמצוא עוגנים שטובים לי ברמת העשייה היומיומית שלי. התיאטרון, הכתיבה והמפגשים עם בני נוער ממלאים לי את הלב. תחושת הדיכאון הזו, שלפעמים שחקנים נופלים אליה, כבר לא תופסת אותי יותר. ברור שאני רוצה לעשות הכל מהכל ואני מסוגלת לזה, אבל לכל דבר יש הטיימינג שלו בחיים. אני גם חושבת, כמובן, שהילדים שלי שמים את שאר הדברים בפרופורציה. הם משמחים אותי בסוף כל יום. כל השאר בונוס". 
פלוטקין. "החיים תמיד מפתיעים. אולי אגשים חלומות ואולי אחלום חלומות חדשים"
רני, בתה
"רני, כשמה כן היא: ילדה שמחה ושובבה שאוהבת לרקוד ולשיר בכל הזדמנות. יש לה ניצני תלתלים כמו שלי, היא עקשנית, היא יודעת מה היא רוצה ובשונה מאחיה היא חשדנית. היא לא מתמסרת בקלות. אתה יודע מה? אין לי שום בעיה עם זה".
אדם, בנה
"דומה לאבא שלו - מתוחכם ושנון. יודע לבטא את עצמו מגיל צעיר. פצפון שלא מפסיק לעלף אותנו עם ההגיגים שלו. גם הוא עקשן, כמו הוריו, והוא חברותי, סקרן ואהוב. טפו, חמסה בריאה על שניהם!"
חרדות
"פעם הייתי הרבה פחות פחדנית ברמה היומיומית. יותר דאגתי לקריירה והיה לי קשה עם חוסר הוודאות. היום, כאמא, תופסות אותי לא מעט מחשבות מפחידות שקשורות לכל הכתבות המלחיצות בחדשות, אבל בכל פעם שעולה לי מחשבה שלילית אני מנסה להדוף אותה במחשבה חיובית ובהבנה שבגלל שיש לי הרבה אחריות מתווספים לזה פחדים וזה בסדר".
סטייל אישי
"אני אוהבת להתלבש ואני אוהבת דברים יפים. לא משנה לי אם הם משרתים את הטרנד או לא. אני מתחברת למראה הבייסיק, הנוח, אבל לא פוחדת מבגדים צבעוניים ונועזים. יש לי חיבור גדול לרטרו ולכל מה שיש בו קצת אופי".
טרנד אח
"אוברסייז. זה הגיע אלינו כדי להישאר, כי זה נוח וזה תמיד נכון". 
טרנד פח
"המנומר ממש יצא מפרופורציה בשנה האחרונה והוזיל את כל העניין ואת המגניבות שלו". 
 
פעילות גופנית
"יוגה וריקוד על כל סוגיו: מודרני, היפ הופ, ג'אז. זה פשוט עושה לי טוב. פחות בשביל הגזרה, יותר בשביל הנפש". 
שמירה על הגזרה
"מגיל 23 אני לא שוקלת את עצמי ולא מתעסקת בדיאטות. אני אוכלת מה שבא לי - גם אם לא מאמינים לי. אני קשובה לצורכי הגוף בלי לחשבן, כי רק ככה נשארים בריאים בעיניי. כל טרנד הבריאות נכון וחשוב, אבל אני לא לוקחת אותו רחוק מדי. ברגע שאתה מחסיר מעצמך, אתה אחר כך משלים פי כמה. לכן אין צורך להתעסק באובססיביות למראה, אלא פשוט לקבל אותו".
החלקה
"בשער של הגיליון הזה התעקשתי להחליק. הצוות התקשה עם העניין ובכל זאת התעקשתי. התחשק לי לצאת רגע מהקופסה המתולתלת ולהציג גוונים נוספים של נשיות. עם שיער חלק אני מרגישה קצת אחרת, פחות שובבה, יותר נשית ומתוחכמת. ביומיום אין סיכוי שאוותר על התלתלים כי הם חלק ממני ומהאופי הקופצני שלי".
עירום 
"לאחר ניסיוני הלא טוב עם עירום כנערה במילאנו הבנתי שלי זה לא מתאים. לא אתפשט תמורת צילום או כתבת אופנה כי זה פשוט לא שווה את עוגמת הנפש שלאחר המעשה ואת תחושת אי הנוחות. קשה לי להאמין שארגיש בנוח להתפשט גם בסרט או בסדרה היום, בהיותי אם שרוצה לשמור על ילדיה, אבל איך אומרים?
never say never". 
המשך הכתבה נמצא בגיליון מגזינה 55.
צילום דניאל אלסטר / סטיילינג נדב אליהו / ע' סטיילינג סבינה יבריאנץ / איפור מישל אדרי לסולו במוצרי דיור / שיער רועי חמו מוצרי שיער Label-m / בגד גוף ברברי לפקטורי 54 / חולצה טומי הילפיגר /  כובע Brandy
מעיל, מכנסיים ופאוץ' סאקס חולצה ברברי לפקטורי 54 עגילים ה. שטרן
לוגו מגזינה.jpg

מדורים אישיים

כושר

קוסמטיקה וטיפוח

הפקות אוכל ומתכונים

"מגזינה" הוא ירחון מעמיק, מקיף, אינטליגנטי ורהוט המסקר כל מה שמעניין נשים בעידן המורכב, המסועף והמבלבל שבו אנו חיים, או, ליתר ליתר דיוק, חיות. המגזין עוסק בכל התחומים והאספקטים שמהם בנוי עולמה המודרני של האישה הישראלית והקוסמופוליטית.