איך את מתמודדת עם לקוחות חצופים?
"לפעמים יש ציפייה מהצוות שלי שאענה ללקוחות כאלה. פעם מלצרית תותחית שלי הגישה אוכל לשולחן ולפני שהיא הניחה אותו היא הזיזה ללקוחה שישבה את משקפי השמש שלה. אותה לקוחה התעצבנה בטירוף ואמרה לה: 'ביום שבו תוכלי לשלם על המשקפיים האלה, זה היום שתזיזי אותם. עד אז אני לא מרשה לך לגעת בשום דבר שעל השולחן'. המלצרית התחילה לבכות. הייתי בשוק. זה ממש רוע מזוקק, מתחשק לך לענות, אבל זה רק לחם וחמאה עבור אותה לקוחה. היא תעשה מזה מטעמים. המלצרית אמרה לי שאני צריכה להגיד לה משהו והשבתי לה שאני משותקת כולי. בסופו של דבר הפעלנו נוהל החלפת מלצר". 

באילו תלונות את נתקלת הרבה מצד הלקוחות?
"למשל, 'למה אני צריך לשלם תוספת על לחם?!'. בתגובה לכך אני אומרת: 'הו, שאלה טובה. כי הטבח הגיע בשש וחצי לאפות אותו, היית בשירותים שלי? השתמשת בסבון? בנייר? במים? איך המוזיקה? יש לך שירות? ברמן שמכין לך קפה? עיתון לקרוא בבוקר? ואז זה כזה 'סליחה, את צודקת, תזמיני לי עוד לחם בבקשה'. אני פשוט מדברת להיגיון. הלחם הזה יקר גם לי.

"המחירים במסעדה ממוצעים או ממוצעים ומטה. אפילו כתבו עלינו פעם שאנחנו זולים. אני לא מתמחרת גבוה מדי כי אין מקום לחזירות – מה גם שאת עובדת על קהל חוזר, שהוא הקהל הכי כיפי. המסעדה מתאפיינת במנות כיפיות שאת אוהבת לאכול בבית עם פרשנות שלנו - ורובן מנות קלאסיות: המבורגר, שניצל, כבד ופירה. המון אנשים אוהבים כבד ופירה. אני חושבת שהדבר הכי חשוב במסעדה הוא שבכל פעם תקבלי את אותו הטעם הזכור. 80 אחוז מהלקוחות מגיעים כדי למצוא את הטעם המוכר, בלי הפתעות. בחמישי בערב או בשישי בערב זה כבר סיפור אחר. וואי וואי, איזה הפתעות: סביצ'ה של סלמון, פסטה עם סרטנים, סלט סלקים עם שמנת חמוצה, מה לא". 
מה דעתך על אנשי הלפטופ שיושבים על קפה אחד במשך שעות? 
"אני מעודדת אותם. אני שולחת כוס סודה עם לימון, אחרי שעה עוגייה ולאחר מכן קפה קטן. לכאורה אני מפסידה עליהם כסף, אבל בזכותם המסעדה שלי מלאה בבוקר. כשלקוחות נכנסים יש לי ניצבים על הסט. חלק מהם אפילו משאירים את הלפטופ שלהם במגירה במסעדה. אותם חבר'ה יבואו בצהריים לאכול עסקית עם הילדים וגם יבואו בערב עם בני הזוג".

תימנייה אסלית 
הראל גדלה בהוד השרון. זו הסיבה שלולה וקובה ממוקמת דווקא שם. "רציתי להיות קרובה הביתה, בלי פקקים ולחץ, ככה שאם משהו קורה בבית הספר, אוכל להתייצב דום", היא אומרת, "חוץ מזה, יש משהו בפריפריה שלא קורה בתל אביב: אנחנו נהנים כאן מנאמנות גדולה מצד הלקוחות ומקהילתיות תומכת מצד החברים למקצוע". 
היא תזזיתית מלידה. יש לה קוצים בתחת. שלושת הילדים שלה נהנים מזה במיוחד. "אני מבלה עם הילדים המון בים ונוסעת איתם המון. זה לא תמיד מתאפשר לבעלי, והוא גם שונא בערך את כל מה שאני אוהבת. הילדים שלי קיבלו את אהבת הים ממני. הילדה בת ה־14 חותרת על סאפ, ולימדתי גם את בת ה־8 שלי לגלוש. אין להם ברירה. לפעמים אני לוקחת אותם לסשן ים לפני בית הספר". 
את הצלחת המסעדה שבנתה היא מייחסת גם לתמיכתו השוטפת של בעלה, יורב הראל, מפיק ומנהל אמנים (ביניהם שלמה ארצי). השניים, שמגיעים מעולמות תוכן שונים, תומכים נלהבים בביטוי "חיה ותן לחיות" ומאפשרים לכל צד מקום משלו לצמוח ולהתפתח.
את הגישה הזו לשותפות בזוגיות ינקה הראל בבית. "גדלתי בבית פתוח ושוויוני של אבא שמכין סנדוויצ'ים. כל בוקר הייתי אוכלת סנדוויץ' עם ריח של אפטר שייב. יש לי שתי אחיות וכולם בבית ספר רצו את תיקי האוכל שלנו". בכלל, אוכל היה אלמנט מרכזי בבית. "גרה איתנו הסבתא המצרייה שלי, שבישלה ארוחות מטורפות. הייתי מחוברת אליה מאוד. שם התחילה החיבה לאוכל. הבקלאווה, הסופריטו. שם, במטבח של מטר על מטר, היא הוציאה אהבה מטורפת ודרך האוכל הביעה עולם שלם של רגשות. והיה לי גם את הצד התימני, שאני פחות אוהבת את הקולינריה שלו אבל הוא הביא הביתה המון חום, אהבה ומוזיקה שמחה. בכלל, אנחנו משפחה חזקה ותומכת. כל הזמן אני אומרת שאם אפול יש מאחוריי איזה 150 איש שיתפסו אותי".
איך באמת לא נופלים בעסק הזה? מה הסוד שלך? 
”קודם כל לקבל החלטה מהמקום הכי פרטי. לשים את כל קולות הרקע בצד – בין שהם טובים ובין שהם רעים. ללכת על זה רק אם זה בוער בך. אם יש התלבטות קלה – אז לא. דבר שני זה להיות מחוברת למספרים ולנהל עסק על השקל - אבל על השקל ממש. כל הזמן צוחקים עליי שזה ככה אצלי כי אני תימנייה. מה לעשות? זו הדרך".