כתבת שער

טייק מיי וורד 

ב"הישרדות" ניסו להציב אותה במשבצת של הדוגמנית המפונקת והבטלנית. על סט הצילומים ניסו לגרום לה להתפשט בניגוד לרצונה. החיזבאללה ניסה לפגוע בביתה. עכבישי ענק מאיימים לטרוף אותה. בסדר. לא יעזור לאף אחד: ניקולה וורד (21) כאן כדי להישאר. 
אין תסריט אחר. 
רועי בהריר-פרל | צילום: שי כהן-ארבל | סגנון: מיקי ממון 

שמלה: alexander vauthier

עגילים: Isabel marant 

צמיד: Attico, הלגה עיצובים

שוב עבדו עלינו. כל מה שלמדנו על דוגמנית האוטוטו-על ניקולה וורד ב"הישרדות - פלאון" רחוק מלהיות נכון: העצלנות והסוציומטיות ממנה והלאה. היא גם לא ממש אדם שקט. למרבה הצער אף נאלצתי כאן לקטוע מפעם לפעם את שטף דיבורה הרהוט כדי להשחיל שאלה. בפועל, כשמקלידים את שמה בגוגל מקבלים, קודם כל, לינקים לתמונות שלה בלבוש מינימלי, לצד מלל עוד יותר מינימלי, אבל זה בהחלט לא מקומה הטבעי בפוטנציה. ועם אמביציה כמו שלה, אין ספק שהיא תגיע אליו די מהר. זה בסדר, לא לדאוג, יש לה עוד המון זמן לגדול. 
בספטמבר הקרוב היא תהיה בסך הכל בת 22. ילדה, פיצית, אבל עם ניסיון של שבע שנים וחצי במקצוע, ועם עתיד מסחרר באופק. כבר היום יש לוורד, הפריזנטורית של מותג האיפור "סאקארה", רזומה מנצנץ במיוחד עם קמפיינים ל"אירוקה", ל"תכשיטי סבן" ול"יולו". כל זה, פלוס זמן המסך ב"הישרדות", החיוך המנצח, המשמעת הבריטית (שינקה מאבא) והעובדה שהיא נראית בדיוק כמו שדוגמנית בשלהי 2018 צריכה להיראות (כלומר, לא כמו קולב) מציב אותה בעמדת זינוק אופטימלית אל פסגת התעשייה הבינלאומית. נכון, זה מלחיץ. גם על זה דיברנו. הנה. 
קיבוץ עמיר, הגליל העליון 
"גדלתי ברפת, הלכתי יחפה בשדות. אבא שלי, ד"ר לביו-טכנולוגיה, הגיע לקיבוץ מאנגליה בתור מתנדב ושם הוא פגש את אמא שלי, קיבוצניקית, חקלאית, חצי פולנייה. זה הגן השולט אצלי, אגב. יש לי שם בריטי ואופי פולני. בגדול, היה ממש כיף בקיבוץ. לא הכרתי שום דבר אחר עד גיל 14, כשהתחלתי לדגמן. בתור ילדה אני בעיקר זוכרת משם את החופש. אפשר להסתובב עם חברים בחוץ עד הלילה, החינוך אחר והחופש אחר - מעין בועה נחמדה ומחבקת כזאת - אבל בבית ברור שהייתה משמעת. בכל זאת, אבא בריטי". 
חיק המשפחה 
"אנחנו שלושה אחים ואני הבכורה. יש לי אח חייל ועוד אח בן 16. כשנולדתי אבא שלי היה מקריא לי ספרים ומראה לי סרטים באנגלית, אבל כשנולדו האחים שלי זה הלך ודעך. בעיקרון אבא שלי מאוד רצה שאלך ללמוד כמה שיותר מהר, אבל  עכשיו, כשהוא רואה שיש לי שאיפות ושאני כובשת יעדים שאני מציבה לעצמי, הוא מאוד תומך בי. בהתחלה שני ההורים שלי היו נוסעים איתי לכל סט צילום בכל מקום בעולם. היום אני כבר יותר עצמאית בקטע הזה". 
הילדה הכי יפה בכיתה 
"בנוסף למראה החיצוני שלי, שמשך תשומת לב, הייתי גם תלמידה מצטיינת. המורים מאוד אהבו אותי. הייתה לי משמעת עצמית מאוד גבוהה וגם הייתי ילדה מקובלת, אי אפשר להגיד שלא, אבל כתוצאה מכך הייתי צריכה להתמודד כל יום עם קנאה של בנות שרצו להיות יותר טובות ומוצלחות ממני. לבנות בכיתה שלי היה מאוד קשה עם זה שאני מקבלת תשומת לב גם מהבנים וגם מהמורים - והן עשו לי את המוות. הן אהבו להוציא אותי לא בסדר מול המורה, למשל, ולא בחרו אותי לקבוצות בשיעורי ספורט. שמע, ילדים זה עם מאוד רע. כל יום הייתי חוזרת בוכה לאמא ושואלת אותה 'למה עשו לי ככה?'. אמא שלי אמרה לי 'ניקולה, אל תדאגי, כשתהיי גדולה תחזירי להם בגדול'". 
חלזונות
"אכלנו כאלה בקיבוץ בתור ילדים קטנים. כן, היה גם כזה דבר". 
כתם לידה
"היה לי כתם לידה על הצוואר ובתור ילדה כולם תמיד היו צוחקים עלי בגלל זה. היו אומרים לי 'היי, יש לך גוש חרא על הצוואר, תעיפי אותו!'. זו הקללה היחידה שהייתה עלי, אבל באמת, ממש נטפלו אליי. מה עוד אפשר להגיד עלי חוץ מזה? נכון, שום דבר. אמא שלי תמיד אמרה לי 'ניקולה, יש לך משהו נורא מיוחד על הצוואר', אבל אתה יודע, ילדים לא מבינים את זה ככה. הם פוגעים לך בנקודות הכי רגישות. בסופו של דבר הורדתי אותו מטעמי בריאות כי זה יכול להיות קצת מסוכן". 
"היה לי כתם לידה על הצוואר ובתור ילדה כולם תמיד היו צוחקים עלי בגלל זה. היו אומרים לי 'היי, יש לך גוש חרא על הצוואר, תעיפי אותו!'. זו הקללה היחידה שהייתה עלי, אבל באמת, ממש נטפלו אליי. מה עוד אפשר להגיד עלי חוץ מזה? נכון, שום דבר"
מלחמת לבנון השנייה 
"ב-2006 הייתי ילדה בת עשר וסבלתי מחרדות. הבית שלי גם חטף קטיושה. למזלנו לא היינו בבית באותו זמן, אבל שכן שלנו נפצע וגם הכלבה שלי נפצעה. זו הייתה תקופה לא פשוטה שבה חיינו במקלט. היו רגעים מאוד מפחידים שבהם כל האדמה רעדה וקצת נכנסתי לפאניקה, אבל אמא שלי, שהיא האדם הכי רגוע בעולם, נתנה לי הרבה ביטחון". 
עצבים
"יש לי פיוז קצר, כמו לבריטי מצוי. זה גן מאוד אנגלי, העצבים. מעצבנים אותי אנשים חוצפנים, חסרי נימוס, קמצנים ונהגים גרועים. כשהתחלתי לנהוג הייתי ממש עצבנית על הכביש, בקריזה. אין לי רסן. אני אומרת את כל מה שאני חושבת. פעם, כשהייתי בת 13 או 14, בירדן, והיו שם פרחחים. טוב נו, ערסים. נקרא להם בשמם. ערסים עם נרגילות, משקאות אנרגיה ורמקולים בלוטות'. בקיצור, הם ישבו קצת מעלינו ובשלב מסוים גנבו לי את הטלפון. ישר קלטתי שזה הם. עליתי לכיוון הגבעה שהם ישבו עליה, תוך כדי זה עקצה אתי דבורה ברגל, ואני, כולי עצבים, צורחת עליהם 'תחזירו לי את הטלפון עכשיו! עכשיו!'. הם לא החזירו. הם אמרו לי 'מה פתאום זה לא אנחנו', אבל לא היה לי אלוהים בקטע הזה, אז התקשרתי לרב"ש (רכז ביטחון שוטף, רב"פ) של הקיבוץ, הוא הגיע, מצא אצלם את הטלפון ושלי והחזיר לי אותו. ניצחתי".  
צעדים ראשונים
"כל הזמן אמרו לי 'את צריכה לדגמן'. לאמא שלי יש חבר טוב שהוא צלם אופנה ויום אחד הוא עשה לי טסטים בסטודיו שלו - והתוצאות היו מהממות. בהתחלה, כשהייתי בת 14, עשיתי עבודות קטנות של שמלות כלה בצפון. נכון, זה נשמע מוזר, קצת איראני אפילו, ואני באמת נראית שם קצת ילדה - אבל זה הצליח: סוכן דוגמניות ראה את התמונות האלה, לקח אותי לסיבוב פגישות בסוכנויות בתל אביב ומשם זה התגלגל. התחלתי בסוכנות של אלינור שחר, מאוד בקטן, כדי לצבור ניסיון, ולפני ארבע שנים עברתי לסוכנות יולי. את סט הצילום הראשון שלי לקמפיין אני לא אשכח לעולם. קמתי בשלוש בבוקר כדי להגיע למרכז בשש, נכנסתי להתקלח - והופ, נתפס לי הצוואר בקטע קשוח.הייתי צריכה זריקות וולטרן ותחבושת כזאת לצוואר. כל היום הייתי על משככי כאבים. בתמונות שיצאו אפשר לראות שהצוואר שלי קצת עקום. היו לי כאבי תופת, אבל לא התלוננתי. יש לי כושר סיבולת גדול מאוד - והאמת היא שגם אין ברירה, זה התחום". 
שריקות, קריאות ומבטים ברחוב 
"וואי וואי, אני לא יכולה לסבול את זה. רום כל הזמן אומר לי 'אני לא יכול ללכת איתך ברחוב'. המון אנשים מסובבים אליי את הראש ומסתכלים לי על התחת. אתמול, למשל, חזרתי מהים ופתאום עצרה לידי מכונית וארבע גברים שישבו בה הוציאו יחד את הראש מהחלון וצעקו לי איזה משהו. רום אמר 'וואי, אני הולך לכסח אותם'. למזלנו, עצרתי אותו. בוא נגיד שעדיף שאני לא אתעצבן ואקלל. כאילו, עדיף למי שאני מתעצבנת עליו ומקללת אותו".
טוקבקים
"אני קוראת טוקבקים לפעמים. עם הזמן למדתי שאם אתה לא מספיק חזק לשבת ולקרוא טוקבקים אל תעשה את זה לעצמך". 
"היא שמנה" (טוקבק)
"המשקל זה לא נקודה רגישה אצלי היום. פעם זה היה. זה עניין של בגרות וניסיון. לקח זמן עד שלמדתי לאהוב את עצמי. כשהתחלתי לדגמן הייתי גדולה וכדי לעבוד הורדתי 15 קילו. מאוד קל להיכנס להפרעות לאכילה בעולם הזה. אהבתי את עצמי תמיד, אבל היה לי קשה עם זה שהתעשייה דורשת ממני להיות משהו אחר. לקח לי זמן להבין עם עצמי איך להתאים למידות של התעשייה. אני לא מגדירה את עצמי עכשיו רזה אנורקטית או משהו כזה. אני מחוטבת, בריאה.מאני עושה המון ספורט, אוכלת בריא, וגם אם אני קצת מגזימה לא קרה לכלום. כשהייתי צעירה היו לי משברים בקטע הזה, אבל בסופו של דבר ברגע שהפסקתי להישקל רזיתי. כל העיסוק הזה סביב המשקל הוא מיותר. אני לא נשקלת לעולם. לפעמים אני מודדת היקפים כדי לראות שאני עדיין בתמונה מבחינת העבודה. הכל באיזון, לא בטירוף, בלי להילחץ מכל שטות. גם אם בגד מסוים לא עולה עלי, זה לא סוף העולם, הכל בסדר. קורה גם שאני תוקעת המבורגר, מכל הלב". 
"אין לה ציצים" (טוקבק)
"וואלה, נכון, אין לי ציצים, אבל אני בסדר עם זה. אני אוהבת אותם, הם חמודים, הם שלי - ותשמע, זה מאוד נוח. כרגע אני לא מתכוונת לשפץ. אם זה יעשה לי טוב מתישהו אעשה את זה. בינתיים לא". 
"היא נראית כמו שפן" (טווקבק)
"מה הבעיה בשיניים שלי? אני אוהבת את השיניים שלי ואני אוהבת את החיוך שלי והכל בסדר". 
"רוסייה?" (טוקבק)
"לא, אני לא רוסייה, אבל קורה לי שמתחילים איתי ברוסית. לא נורא. ספסיבה". 
"הישרדות - פלאון"
"עפתי מוקדם, אבל אני שמחה שזה קרה. זה תרם לי הרבה באופן אישי. בעיקרון, אני בנאדם מאוד-מאוד מקובע. אני מאוד קנאית לשגרה שלי. אני צריכה שהכל יהיה אצלי מאוד מסודר. כבר ביום שבת אני צריכה לדעת מה יהיה איתי כל השבוע. אני לא ספונטנית. אני מניחה שגם זה מגיע מהצד הבריטי שלי. היה לי עם זה מאוד קשה בהישרדות, אבל בכל מה שקשור להתמודדות בשטח לא הייתה לי בעיה. גם בתור ילדה קטנה בקיבוץ הייתי ישנה בשטח עם חברים, בלי להתקלח, בלי לצחצח שיניים ובלי להשתמש בנייר טואלט במשך כמה ימים. בוא נגיד שלא הייתה לי בעיה לישון על אבנים. מה שכן, אני והאקס שלי נפרדנו באותו יום שטסתי, אחרי ארבע שנים ביחד. הוא טס לדרום אמריקה, אני טסתי להישרדות - ונחתתי שם בשוק, אבודה לגמרי, שבורה. בשלב מסוים הבנתי שזה משחק תברתי וגם התחברתי שם לחבר'ה, אבל העריכה לא עשתה איתי חסד. הוציאו אותי שם עצלנית, שקטה, סוציומטית, מישהי שחושבת רק על עצמה. אני לא כזאת. אני קיבוצניקית ואני מאוד חברותית. זה עצבן אותי, כי לא הלכתי לשם כדי שיוציאו אותי ככה, אבל בסופו של דבר יצאתי מהחוויה הזאת מאוד מחוזקת. בוא נגיד שניערו אותי שם מהשגרה טוב-טוב". 
אלון ששון (אחד המתמודדים בהישרדות, שחי איתה על האי) 
"היינו בזוגיות במשך תקופה מסוימת, עד שהכרתי את רום". 
רום גפן, כדורסלן, 
בן הזוג של ניקולה 
"הוא בדיוק התחיל את העונה שלו בהפועל גליל עליון כשהכרתי אותו דרך החבר'ה, ממש אחרי שחזרתי מהישרדות. הייתי אז עדיין בזוגיות עם אלון (ששון) וזה היה קשר חברי כזה. כשנפרדתי מאלון היה לי חלון כזה של כמה ימים שפתאום הייתי לבד. רווקה. אמנם זה היה רק כמה ימים, אבל זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בשבילי, אחרי ארבע שנים שבהן הייתי בזוגיות צמודה. בתור מישהי שלא יכולה לסבול אי ודאות, חטפתי שוק. פתאום אני לא במסגרת, בלי בן זוג, בלי שגרה. אלה היו כמה ימים מאוד קשים. מאוד. אני יודע שאנשים עוברים ככה שנים, אבל זה עדיין היה משבר די רציני בשבילי - ואז רום נכנס לתמונה. הכל התחיל מזה שהוא העלה לאינסטגרם סטורי עם תמונה של הארנב שלי, שקוראים לו צחי". 
צחי 
"הוא ארנב שמוט אוזניים בן שנה וחצי - והוא כבר סבא. יש לו נכדים. הוא נתן עבודה, בוא נגיד. איכשהו הוא נכנס לכל שיחה שלי במהלך היום. אני ממש לא מתפלאת שאנחנו מדברים עליו גם עכשיו. בקיצור, כשרום העלתה את התמונה שלו, אמרתי לו 'הלו! אתה צריך לבקש רשות!'. הוא, בתגובה לזה, ביקש את הטלפון שלי, אבל לא נתתי לו אותו. הייתי מאוד קשוחה איתו בהתחלה. שבוע אחר כך הייתה מסיבת פורים, הוא השתכר ממש, לגמרי, וחברים שלו גררו אותו לדירה שלו, שילך לישון. אחרי המסיבה אני ועוד כמה חבר'ה הלכנו לראות מה קורה איתו. טיפלתי בו שם ממש יפה, נתתי לו מים, והוא מאוד התלהב מזה. אפילו התרגש.  עזוב, בוא נגיד שאני עם הביצים בקשר הזה. אני גם הייתי זאת ששלחה לו הודעה אחרי המקרה ההוא - ואז גם התחלתי לבוא למשחקים שלו. יום אחד, אחרי משחק שבו הם הפסידו, התיישבתי לידו ומפה לשם שמתי לו יד על הירך והעניינים התגלגלו. היום אנחנו כבר שנה וחמישה חודשים ביחד - ולא, אין מצב שמשישהו יגנוב אותי ממנו. אני בחורה של בחור אחד. אני הכי אוהבת אותו בעולם". 

שמלה: johanna ortiz 

זוגיות פוגשת קריירה 
"רום הוא בחור מאוד עצמאי, מאוד בוגר ויש לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. שנינו מאוד רגישים לעצמנו ולסביבה. הוא מאוד רוצה להצליח ויש לו מלא כישרון ומלא שאיפות. הוא בעיקר מישהו שמאוד מבין אותי ואת הקריירה שלי. מאוד קל לקנא בי, אבל הוא שיחק באנגליה חצי שנה והוא לגמרי מבין את החיים האלה. לפני כמה חודשים היו לי צילומים מאוד אינטימיים למותג 'אהבה' עם איזה דוגמן, אבל הוא קיבל את זה והבין את זה.  הוא אמר לי 'זו היצירה שלך, אין לי מה להגיד על זה'. האמת היא שקשה להצטלם ככה, מאוד-מאוד לקרוב לבנאדם שאתה לא מכיר, אבל אני מנסה להיות מקצוענית". 
צה"ל 
"שירתי באגף המבצעים בקרייה וחתמתי חודשיים קבע, אבל מעבר לזה אסור לי להרחיב. מאוד נהניתי מהשירות שלי. חשבתי שם כל הזמן על סבא שלי, שנהרג במלחמת ההתשה בתור קצין, מ"פ בסיירת שקד. אם לא הייתי עושה את זה הייתי מאכזבת קודם כל את עצמי". 
הבום הגדול
"הפריצה שלי התחילה כשעברתי לתל אביב. סוף סוף הרגשתי עצמאית, יצרתי קשרים וחברויות, ופאום טסתי למילאנו, ללונדון, למדריד, למרוקו, לאיטליה, להמון מקומות. נהניתי מעצם ההתמודדות של להיות במקומות רחוקים לבד".  
תוצאה ראשונה בגוגל: "ניקולה וורד מהישרדות בעירום מלא" 
"שי ארבל, הסוכן שלי לשעבר, אמר לי יום אחד 'יאללה ניקולה, בואי נזרום, נעשה משהו עם עירום אמנותי לאינסטגרם. בקיצור, צילמנו את זה והפעם, כשרום ראה את התמונות, הוא היה קצת פחות רגוע. הוא  אמר לי 'די נו, את זה את לא מפרסמת! זה רק שלי! מה, כולם צריכים לראות עכשיו את התחת שלך?'. אמרתי לו שזו העבודה שלי ושאני לא עושה את זה בשום אופן כדי לפגוע בו'. בסוף הוא הבין". 
עכבישים
"תן לי ג'וקים - אני מיד אהרוג אותם, אין בעיה. אבל עכביש - אמאל'ה. פעם חזרתי מחברה, עליתי למרפסת וראיתי מגה-עכביש. אמא שלי באה, שפכה עליו מים, ואז גיליתי שזו בעצם הייתה עכבישה בהריון וכל הסלון התמלא פתאום בעכבישים קטנים, גורים. כמעט קיבלתי התקף לב באותו יום". 
סטייל
"אני אוהבת אופנה, אבל ביום-יום אני מתלבשת הכי פשוט בעולם. טייץ או שורטס של נייקי, גופיית ספורט וכפכפים. הכי קז'ואל. מצד שני, אני מקבלת המון תגובות באינסטגרם על השמלות שלי ועל הנעליים. כנראה יש לי טעם טוב, אבל רק לפעמים אני מוציאה את זה החוצה. אני גם מאוד מעודכנת בטרנדים ואני גם מאוד אוהבת שופינג. עם עקבים יש לי קצת בעיה. כל הזמן אומרים לי שאני הולכת יותר טוב על קצות האצבעות, כאילו על עקבים, מאשר על עקבים באמת". 
עוד חמש שנים 
"אני אקרע את העולם. אעשה קמפיין לויקטוריה'ס סיקרט, אצטלם לספורטס אילוסטייטד ובטח גם אשלב עם זה קמפיינים למותגי איפור ותכשיטים. הכל תלוי בי. אני באמת חושבת ששום דבר לא עומד בפני הרצון". 
שיער ואיפור: ספיר סבג לסולו

שמלה: Attico, הלגה עיצובים עגילים: Isabel marant   

לוגו מגזינה.jpg

מדורים אישיים

כושר

קוסמטיקה וטיפוח

הפקות אוכל ומתכונים

"מגזינה" הוא ירחון מעמיק, מקיף, אינטליגנטי ורהוט המסקר כל מה שמעניין נשים בעידן המורכב, המסועף והמבלבל שבו אנו חיים, או, ליתר ליתר דיוק, חיות. המגזין עוסק בכל התחומים והאספקטים שמהם בנוי עולמה המודרני של האישה הישראלית והקוסמופוליטית.