כתבה

עם התיאבון בא השיר

מה עובר בראשה של נערה עם הפרעת אכילה? מיני אלבום הבכורה של רומי קובוס (18 וחצי) הוא תשובה מוזיקלית מצמררת לכך. לא במקרה נינט טייב ויוסי מזרחי נשבו בקולה העמוק, מסגיר הכאב, והפכו אותה לבת טיפוחיהם. היא חתיכת בום. מאיה גז | צילום: רמי זרנגר

רומי קובוס הייתה פעם ילדה מאושרת שאהבה ספורט ומוזיקה. זה לא נמשך הרבה זמן. כבר בגיל 15 הופיעו אצלה הפרעות אכילה, וכשהייתה בת 16 אושפזה בשל כך בתל השומר לתקופה של שלושה חודשים. שם היא גם התחילה לכתוב ולהלחין. מאז, לאט לאט, תוך כדי תהליך הבראה ממושך, היא מצאה את ייעודה בחיים: מתוך הכאב היא יצרה אלבום ראשון וירטואוזי, אמיץ ומפוצץ בכישרון. עכשיו הוא יוצא, בהפקת יוסי מזרחי ובתמיכה נלהבת של נינט טייב.
היא יפהפייה עדינה ושברירית. קולה העמוק והחם מפתיע למדי לנוכח החזות הדקיקה שלה. גם הנוכחות הבימתית שלה והכריזמה העצומה. היא בת 18 וחצי, במקור מהרצליה, בת בכורה (מבין שלושה) לזוג עורכי דין. "לא עודדו אותי בבית לשיר", היא אומרת, "זה לגמרי בא ממני. התחלתי לשיר בגיל 12 כשלמדתי פיתוח קול ובגיל 13 התחלתי גם לנגן בגיטרה, אבל בעיקרון לימדתי את עצמי הכל דרך האינטרנט ובשמיעה".
בסוף כיתה ו' היא כבר הקימה להקה בשם "זמני". היא שרה והיו לה שני גיטריסטים, בסיסט, קלידן ומתופף. הם עשו קאברים, הופיעו במועדוני נוער והשתתפו בתחרויות - עד שהתפרקו, לאחר שנתיים. קובוס המשיכה להופיע לבד, בעיקר בבמות פתוחות. ביום הולדתה ה־14 היא הלכה להופעה של נינט - והתאהבה. "אהבתי את הכתיבה, את הלחנים, את ההפקה, הכל", היא אומרת, "אני מאוד אוהבת את הדרך שבה נינט שרה ומתחברת למה שהיא עושה".
המוזיקה עזרה לך בתהליך?
"כן, המוזיקה היא הדבר שהכי עזר - ועדיין הכי עוזר לי. גם מבחינת מה שאני עושה בעבודת הכתיבה וההלחנה וגם מוזיקה באופן כללי. מוזיקה היא חלק גדול מהחיים שלי. היא נמצאת באוזניים שלי כל יום, כל היום, גם כשאני ישנה. תמיד יש מוזיקה ברקע. אליוט סמית, רדיוהד, נינט, טיים אימפלה, בון איבר, ג'ף באקלי, דברים כאלה. כשאני יוצרת מוזיקה אני בסוג של טראנס. בדרך כלל כשאני כותבת, זה עניין של דקות. זה יוצא ממני. גם הלחן. כשהתחלתי לכתוב כתבתי קודם את הלחן ואז הלבשתי עליו את המילים. עכשיו זה שונה: אני יכולה לכתוב טקסט ואז להלחין אותו ויכולה לכתוב לחן ואז מילים".
הקשר בין קובוס לנינט המשיך ובקיץ האחרון הייתה קובוס המופע הפותח בשתי הופעות של נינט באוזן בר בתל אביב, שם ביצעה ארבעה שירים שכתבה. "זה היה מטורף", היא משחזרת את ההרגשה, "בחיים לא עברתי חוויה כזו. אלה היו שתי הופעות באותו ערב, אחת אחרי השנייה, ובהופעה הראשונה הייתי מאוד לחוצה. עם הזמן הלחץ התחלף באושר ובהופעה השנייה כבר הרגשתי שאני שם. בסוף ההופעה נינט ואני שרנו דואט של שיר חדש שלה שנקרא 'Free Myself'".
שבועיים אחרי ההופעות טסה קובוס ללוס אנג'לס כדי להקליט שם את מיני אלבום הבכורה שלה שיוצא בימים אלה. יוסי מזרחי, המפיק של האלבום, הוא בעלה של נינט, כך שהכל נשאר במשפחה. "היה לי איתו חיבור מיידי עוד לפני שטסתי, כשדיברנו בטלפון על השירים", היא אומרת, "העבודה על האלבום הייתה צלילה. שנינו היינו לגמרי בתוך זה, שעות באולפן, בלי לראות אור יום. אני שרתי וניגנתי בגיטרה אקוסטית ויוסי ניגן בשאר הכלים. הוא מנגן מדהים". 
דואט עם נינט
בתקופת האשפוז היא גם נפגשה עם נינט על רקע הפרעות האכילה שמהן סבלה. השתיים שמרו על קשר גם אחרי האשפוז ובהמשך אף הקליטו יחד, בדואט, שני שירים, פרי עטה של קובוס. "מהאשפוז יצאתי בזכות עצמי ולא בזכות נינט", היא מבקשת להבהיר, "לא רציתי להיות שם מלכתחילה. הרגשתי שזה לא המקום שלי והיום אני יודעת בוודאות שזה לא היה מקום טוב בשבילי. כשיצאתי התחיל בתוכי תהליך שהצריך עבודה קשה. ידעתי שאני לא הולכת להתאשפז שוב". 
 
"רומי היא אמנית יוצאת דופן בעיניי", אומר מזרחי, "יש משהו מאוד חשוף ואמיץ בכתיבה שלה - וזה מעורר השראה. מלבד זאת, חוויית העבודה איתה באולפן הייתה מאוד אינטימית ומלמדת. זו הייתה הפעם הראשונה שלה בסטודיו וכל פעם הופתעתי מחדש מהחדות של השמיעה שלה. האי.פי של רומי הוא אחד הפרויקטים היותר מרגשים שעבדתי עליהם, בכל אספקט".
"את רומי הכרתי לפני כמה שנים", אומרת נינט, "שמחתי לגלות טונות של כישרון בילדה שבזמנו עוד לא מלאו לה 16. מהפעם הראשונה שהקשבתי לשירים שהיא כותבת ולקול המלאכי שלה הבנתי שמדובר במשהו מיוחד. בעקשנות מתמדת היא ניגנה וכתבה וכתבה וניגנה ומיום ליום נשמעה יותר ויותר טוב. האלבום שלה, שממוקסס ממש בימים אלה, כבר נשמע של אמנית מהשורה הראשונה אף על פי שזה רק האלבום הראשון שלה. אני צופה לה גדולות - והיא יודעת את זה. אני מכורה לשירים שלה".
את מאמינה שזה קורה?
"לא, אבל גם כשחזרתי לא האמנתי שזה קרה. הייתי שם כל חודש אוגוסט ובספטמבר זה נראה כמו חלום".
ועכשיו יש סיכוי שאת מאפשרת להפרעה לחזור?
"לא. אני לא חושבת שלגמרי יצאתי מזה, אבל אני כן יודעת שזה לא המקום שאני רוצה לחזור אליו בחיים. כתבתי את המיני אלבום הזה מתוך הקושי של המקום והמצב שהייתי בו. כתבתי גם על הסביבה שהייתי בה באותה תקופה. הרבה יותר קל לי לכתוב כשרע לי, מתוך כאב". 
ומה עשוי להפסיק את הכאב שלך - כלומר, להיות מרוצה מהחיים? 
"להיות מרוצה זה סיפור אחר. קשה לי להיות מרוצה ממה שאני עושה, אולי כי אני לא מאמינה בעצמי. אמנם היום אני כן במקום שאני יותר מאמינה בעצמי מבעבר, אבל זה משהו שעדיין עוקב אחריי. אני עדיין לא שם. אולי מתישהו אהיה. הלוואי". 
אני מלנכולית 
קובוס שהתה בלוס אנג'לס חודש אחד בלבד. היא התגוררה שם אצל חברה של בן דודה. "זו הייתה החוויה הכי מטורפת שהייתה לי בחיים. אף פעם לא יצא לי להקליט אלבום, וכל זה קרה בארצות הברית, בפעם הראשונה שלי שם. האמת היא שלא הרגשתי בודדה. אני בן אדם שטוב לו לבד. רוב הפעמים אעדיף להיות עם עצמי מאשר עם אנשים. גם אם את מוקפת באנשים זה לא יגרום לך להרגיש פחות לבד - מעבר לזה שהייתי הרבה עם יוסי. כל היום היינו באולפן לפחות שבע שעות". 
במה עוסק האלבום?
"אני חושבת שהוא מתאר את מה שעבר עליי בשנים האחרונות. כולו באנגלית, כי זו שפה שאני מרגישה בה יותר נוח מאשר בעברית כשזה מגיע למוזיקה. זה אלבום עצוב, אבל זה הדבר הכי כן שיצא ממני אי פעם. אין באלבום שירים שמחים. בכלל, אני לא אדם שמח במיוחד. כשאני מחייכת, זה ממבוכה. אני מלנכולית".
בסופו של דבר חזרה קובוס לארץ ומזרחי המשיך לעבוד על הפקת האלבום בלוס אנג'לס. "אני סיימתי את כל מה שהייתי צריכה לעשות ועכשיו האלבום יוצא. השקה, הופעות, הכל". 
לוגו מגזינה.jpg

מדורים אישיים

כושר

קוסמטיקה וטיפוח

הפקות אוכל ומתכונים

"מגזינה" הוא ירחון מעמיק, מקיף, אינטליגנטי ורהוט המסקר כל מה שמעניין נשים בעידן המורכב, המסועף והמבלבל שבו אנו חיים, או, ליתר ליתר דיוק, חיות. המגזין עוסק בכל התחומים והאספקטים שמהם בנוי עולמה המודרני של האישה הישראלית והקוסמופוליטית.