top of page

מלחמה פרטית למנצח שיר מזמור  

"יש סיבה שנשארתי בחיים"

זיו שילון איבד את שתי ידיו בהתפוצצות מטען בעזה, אבל הנטייה שלו לאופטימיות יצאה משם בלי שריטה. גם בת הזוג עדיין איתו, פלוס שני ילדים קטנים. את סיפורו הקשה הוא מגולל היום בהרצאות ברחבי העולם ומשתיק פעילים נודניקים של BDS. ראיון עם גיבור

איילת רותם | צילום רמי זרנגר, אורי כרמי

A66I9213.jpg
8E130F38-EBED-4014-8DB7-C41238D1F9F3.jpg
בפורים האחרון התחפש זיו שילון לקפטן הוק - רב החובל מסיפור פיטר פן, הידוע בידו הקטועה, שקרס מחליף אותה. "הרבה זמן רציתי להתחפש אליו והשנה הגשמתי את החלום", אומר אחד מנכי צה"ל המפורסמים בארץ, שאיבד במבצע עמוד ענן את ידו השמאלית ואת התחושה בידו הימנית. מבחינתו, זו הייתה הצהרת כוח. "כשיש לך יכולת להיות שלמה עם עצמך, לדעת שאת יכולה להגיע לאן שאת רוצה ולא משנה מהן המגבלות שלך, את יכולה
להגיע גם לרבדים של הומור עצמי - ואפילו הומור שחור".

השיחה איתו מתקיימת בימי מתח ביטחוני ברצועת עזה. צה"ל בכוננות וגם העורף בעוטף. עבור שילון, ששירת תקופה ארוכה כלוחם וכמפקד באזור, ונפצע במהלך השירות, מדובר בסיטואציה לא פשוטה. "בכל פעם שיש תרחיש לחימה זה שם אותי במקום לא קל. זה מתחלק אצלי לשני אלמנטים. הראשון הוא העובדה שהחיילים בפנים, נלחמים. זה מחזיר אותי לתקופה של כל מה שקרה אז. חיילים נפצעים, נהרגים, ואני יודע היטב מה המשפחות מרגישות. האלמנט השני הוא תחושה של ירידת ביטחון מכך שאין לי את היכולת להיות שם ולסייע להם".
אתה באמת עדיין חש רצון להצטרף לחיילים שלך בקרב?
"כן. כל מי שהיה לוחם בצבא מרגיש את זה כשמשהו מתחיל להתחמם. זה לא שאני שש אלי קרב, אבל בואי נגיד שאם יקראו לי, אבוא ואעשה את המוטל עליי".
לצאת לשדה הקרב הוא כבר לא יכול, אבל הקשר שלו עם הצבא לא ניתק לאחר הפציעה. "לצערי יד שמאל שלי קטועה ויד ימין משותקת, אז אני פחות יכול להחזיק נשק, אבל אני עושה המון, בעיקר הרצאות. אני מדבר עם חיילים ביחידות קרביות על התמודדות במצבי לחץ".
אתה חושב שהסיפור שלך עשוי להרתיע חיילים לפני יציאה לקרב?
"יכול להיות, אבל אנחנו לא משחקים כאן בדוקים. זה לא משחק. זו מציאות. זה לא שאם חייל יהיה מפוחד יותר כשהוא ייכנס, אנחנו נפסיד יותר. אני מאמין שדווקא כשחייל דרוך יותר ויודע מה יכול לקרות, הוא נכנס לשטח כשהוא מוכן יותר. אלה לא ילדים שלא צריך לפגוע בנפש העדינה שלהם. בגיל 19, רציתי או לא, עליתי מההכשרה ושני חברים הכי טובים שלי מהצוות נהרגו במקום מהיתקלות שהייתה לנו בעזה. מישהו הכין אותי לזה? לא, אבל זו המציאות. לכן חשוב שחיילים יידעו את זה וידברו על זה עם מישהו שהיה בשטח. חלק מההכנה זה לדעת היסטוריה ולפתח יכולת להתמודד עם מצבי קיצון. זה מה שהופך לוחם לטוב יותר".
 
למדתי לגדול מזה 
חייו השתנו ב־23 באוקטובר 2013. הפציעה הקשה שלו באותו יום סימנה את יריית הפתיחה למבצע עמוד ענן. "זה היה היום האחרון שלי בתור מפקד פלוגה בגבעתי", הוא משחזר, "הייתי אמור לצאת לשבועיים חופש ולחזור ליחידה בתפקיד בכיר יותר. יצאתי לפעילות אחרונה, בלילה, ובהתחלה היא התנהלה טוב מאוד. הצלחנו לבצע את כל שלבי הפעולה, נטרלנו מטעני חבלה ומצאנו נקודות שבדיעבד התבררו כמנהרות תופת. בחלק האחרון של הפעילות הייתי אמור לפתוח שער לכוחות שלי, שנשארו עדיין בפנים, ולאפשר להם לחזור לישראל בצורה בטוחה. בגלל שכבר היה אור יום מלא והיו איומי צליפה החלטתי לעשות את החלק הזה בעצמי: לפתוח את השער לבד כדי לא למשוך תשומת לב ולא לסכן עוד לוחמים. ניגשתי לשער בזמן שלוחמים שלי מחפים במרחק של 200 מ' מאחור, פתחתי אותו ואז התפוצץ מטען".
A66I9192.jpg

שילון עם חבריו ליחידה ותמונות מהשירות הצבאי
"אני באמת מאמין שמשהו שם שמר עליי"

צילום: ארכיון הפרטי

IMG_1376.jpg
מהצד נראה שההחלמה שלך הייתה מאוד מהירה.
"היא לא הייתה כל כך מהירה. הייתי שנה בבתי חולים. שיקום, ניתוחים. אני חושב שהצלחתי להשתקם ולהגיע לאן שהגעתי - איירון מן, תואר באוניברסיטה, עסקים, הרצאות בעולם - בעיקר בזכות המעטפת שהייתה לי: המשפחה שלי ובעיקר בת הזוג, עדי, שהייתה איתי שלוש שנים לפני הפציעה והקימה איתי משפחה אחרי הפציעה. היו הרבה רגעים קשים בתהליך, אבל כשיש לך משהו כזה, הכל בעצם אפשרי".

איזה רגע קשה אתה זוכר במיוחד?
"אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי מהשיקום והלכתי לקנות לבד בקבוק מים בקיוסק או לאכול סנדוויץ'. כשאת יוצאת מהחממה של השיקום, את מבינה שהעולם הוא אחר. מלבד המגבלות והכאבים, זו תחושה קשה להיות במצב שבו אתה אוכל במסעדה וכולם מסתכלים איך אתה אוכל. אתה חייב להתגבר ולהגיד לעצמך 'אני יותר חזק מהמגבלות שלי'. זה התחיל ממקום של להתנהל בסביבה יומיומית והגיע עד איירון מן".

כיום שילון הוא, כאמור, אחד מנכי צה"ל המוכרים ביותר בארץ. דמותו הפכה לסמל. באחד הראיונות לתקשורת הוא אף זכה לכינוי "פצוע סופרסטאר".
זה כינוי שאתה מתחבר אליו?
"יש בזה מחמאה אדירה, אבל קטונתי. אני רק לוחם שעשה את מה שצריך כדי לשמור על המדינה שלו. ככה אני מרגיש וככה ארגיש לנצח. באיזשהו שלב עולם התוכן של 'לעשות' התנתק מהעובדה שנפצעתי בצבא והתחבר להמון דברים שאני עושה היום כאדם, בלי קשר לפציעה. אני בסך הכל אדם נורמטיבי שמנסה לעשות מהחיים שלו כמה שיותר לכיוון החיובי. ההסתכלות של החברה על זה מדהימה. כל אדם שאי פעם אזר אומץ לגשת אליי ולומר שאני מקור השראה עבורו, מרגש בעיניי. אני שומע כל יום משפטים ששווה בשבילם לקום בבוקר". 
מה אתה זוכר מהרגע הזה?
"המטען העיף אותי פנימה והדבר הבא שאני זוכר הוא שפקחתי את העיניים בתוך בור בלי שתי ידיים. פתאום קלטתי שאם מישהו בא לחטוף אותי, אין לי יכולת להגיב בירי כי הידיים שלי לא מחוברות לגוף. בשנייה הזו פשוט לקחתי את מה שנשאר לי מיד שמאל, מרחתי עליה בוץ כדי שהדימום ייעצר, לקחתי את הרצועה של הנשק, חיבקתי את מה שנשאר לי מיד ימין, קמתי ופשוט חזרתי כל הדרך ללוחמים בריצה".

אתה מתאר פה רגע של כוחות על־אנושיים.
"לחלוטין. בגלל זה כל כך חשוב לי לבוא ללוחמים ולספר להם איך גם ברגעים הכי קיצוניים אפשר איכשהו להתעשת ולתפקד, כל עוד אתה באמת מבין את המשימה ואת האיומים סביבך. כשאני מסתכל ממרחק הזמן על מה שקרה שם, אני לא חושב שאלה היו הכוחות שלי. זה לא משהו 'בילט אין', אלא משהו טיפה אחר. השגחה. אני לא באמת חושב שיש מישהו שיכול להגיד שהתפוצץ לו מטען חבלה על הפנים והוא הצליח לאסוף את עצמו ולרוץ. אני באמת מאמין שמשהו שם שמר עליי".
 
משהו השתנה באמונה שלך מאז הפציעה?
"משהו מאוד השתנה. תמיד הייתי מסורתי, אבל מאז הפציעה הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או לקום כל בוקר ולהגיד 'ה', למה לקחת לי את הידיים?', או לקום ולהגיד 'ה', תודה שנתת לי חיים'. אני בחרתי לקום כל בוקר ולברך. אני מאמין שאדם שיצא מסיטואציה כזאת קיצונית, יש מישהו שמכוון אותו מלמעלה. יש סיבה שנשארתי בחיים. היום, עם כמות האנשים שאני נוגע בהם, משפיע עליהם - גם בפרויקטים אישיים וגם עקיפים - אני מאמין שיש לי תפקיד".

הפציעה פיצלה את חייו לשניים: זיו שלפני התאונה וזיו שאחריה. "אומרים שבכל שבע שנים אנחנו משתנים לחלוטין. גם ברמה הפיזית - אנחנו משילים את כל התאים בגוף - וגם בנשמה. אנחנו מתבגרים, עוברים תהליכים. אצלי היו עוד כמה כלים שאפשרו לי להסתכל על החיים אחרת. אני לא חושב שאני זיו אחר, אני אותו זיו בדיוק, אבל חוויות החיים כיוונו אותי למקום שבו נאלצתי להתמודד עם תקופות לא פשוטות. מצד שני, באותה נשימה גם למדתי לגדול מזה. זה משהו שבנה באישיות שלי דברים אחרים לחלוטין".
אחד השינויים הובילו אותו מעומקי הפציעה הקשה, ההתאוששות, השיקום וההחלמה לעולם הספורט האתגרי. לא הרבה אנשים - בטח לא אנשים שספגו פציעה כה קשה - יכולים לומר שהתמודדו בתחרות "איירון מן" העולמית. "האמת היא שגם לי קשה להאמין שהגעתי לשם", הוא אומר, "אני בכלל לא פריק של ספורט - וזה מה שהופך את זה לגדול יותר. הגעתי לשם כדי להוכיח שאפשר לנצח את המגבלות הכי גדולות של הגוף".
IMG_0200.jpg
IMG_3326.jpg
IMG_1494.jpg
IMG_2202.jpg
A66I9174.jpg
להתמקד בטוב 
במשך כל השנים הללו מלווה את שילון בת זוגו, עדי, ואי אפשר לא להתייחס לחלק המשמעותי שלה בהצלחתו. "אשתי היא באמת העוגן שלי לאורך כל הדרך", הוא אומר, "אני מסתכל עליה, על כברת הדרך שהיא עשתה בתהליך הזה, על היכולת שלה להכיל את זה ואותי - ופשוט משתאה. היא עובדת בתור גננת עם הורים שנחתה עליהם ההפתעה של ילד עם מוגבלות. אני רואה את היכולת שלה לצמוח מזה ואני שמח שניתנה לי הזכות לחיות לצדה".

איך זוגיות שורדת מהפך כל כך דרמטי?
"זה לא פשוט. הרבה מאוד זוגות לא שורדים. אחוזי הפרידה של זוגות שהכירו לפני פציעה של אחד מבני הזוג מאוד גבוהים. זה ממש לא טריוויאלי שהצלחנו לעבור את העליות ואת הירידות הלא פשוטות האלה. עדי היא באמת אדם מיוחד שניתנה לי הזכות לחיות לצדו".
 
היו נקודות שבר?
"המון. היו כמה פעמים בתחילת הדרך שאמרתי לה 'תלכי, אין לך מה לחפש איתי. אני אפילו לא יכול לאכול בעצמי. למה לך חיים כאלה? את בחורה צעירה'. למזלי היא לא הלכה. היא נשארה שם וידעה להכיל את זה עם עצמה, ולהכיל אותי - וזה לא היה פשוט בהתחלה. אם הייתי צריך לדבר עכשיו עם זוגות שמתמודדים עם טראומה כזו באמצע החיים, הייתי מספר להם שיש רגעים שזה קורע אותך, אבל גדלנו מזה לזוגיות שהיא באמת מופלאה".

אתגר נוסף שזימנו להם החיים הוא בתם האהובה שירה. "נולדה לנו ילדה ראשונה עם מוגבלות לא פשוטה בכלל - לבקנות", מספר שילון, וכאדם שמורגל בכך שחלק ניכר בציבור אינו יודע מה זו לבקנות, הוא פותח בהסבר מדעי על קצה המזלג. "זו תופעה שהגוף לא יודע לייצר מלנין ולכן יש היעדר פיגמנטציה בכל הגוף. בעיניים יש בעיה של חוסר יכולת להתמקד, חדירת יתר של אור וחוסר יכולת להיחשף לשמש. יש הרבה מאוד מורכבויות ושירה נמצאת על הסקאלה היותר מורכבת של הלבקנות, כולל עיוורון".
 
איך מתמודדים עם עוד אתגר כזה?
"בהתחלה זה היה שוק. אמרנו לעצמנו 'עם כל מה שעברנו בשלוש השנים האחרונות אי אפשר לקבל משהו טוב בלי עוד איזה אקסטרה אתגר?'. אבל אני לגמרי מאמין שלא היינו מקבלים את האתגר הזה אם לא הייתה לנו יכולת להתמודד איתו. שירה היא ילדה מדהימה ואחרי שהיא נולדה זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שטוב שנפצעתי. עד כמה שזה נשמע קשה, בזכות מה שעברתי, יש לי כאבא את היכולת לגרום לשירה להסתכל אחרת על עולם המוגבלויות. אני יכול להראות לילדה שלי בצורה הכי ברורה והכי מוחשית שאפשר לנצח למרות הכל. אני מראה לה שכשאת מתעסקת בדברים הגדולים באמת, כובשת פסגות גבוהות, אף אחד לא זוכר את השרוכים בנעליים שאת לא מצליחה לקשור בבוקר - ואני עדיין לא מצליח לקשור אותם".
בנוסף להרצאות ולמפגשים שהוא מרבה להשתתף בהם, שילון עובד בחברה שמפתחת טכנולוגיה שנועדה לשלוט במערכות הפעלה (טלפונים, טאבלטים, מחשבים וקונסולות משחקים) על ידי תצורה של תנועות באוויר. "המוצר מתמקד באנשים בעלי מוגבלות במוטוריקה העדינה", הוא אומר, "זה צמיד שיושב על הזרוע ומאפשר להם לשלוט בכל מאגרי הטכנולוגיה. אנשים בעלי מוגבלות בידיים הרי לא יכולים ללחוץ על מסך מגע או להקליק על עכבר. הם למעשה מודרים כיום מכל העולם הטכנולוגי. את זה הצמיד הזה אמור לפתור". לאחרונה הפך הסלב המדובר גם לפרזנטור של חברת מוצרי הבריאות אלטמן.

קריירה חדשה כשחקן?
"האמת היא שזה משהו שמאוד התלבטתי לגביו, אבל החלטתי שזה מתחבר ליכולת שלי לנפץ סטיגמות. התפיסה הרווחת היא שרק ספורטאי־על או דוגמני־על עושים פרסומות. רק לאנשים בריאים יש זכות להופיע במסך. בדיוק בהלך הרוח הזה החלטתי לעשות את הפרסומות. כשאת רואה על המסך חייל צה"ל לשעבר שהוא לחלוטין לא בן אדם שלם מבחינה חיצונית, עם שתי ידיים פגועות, והוא מייצג מוצר שאומר 'אובר שלמות', זה עושה לך משהו. עבורי זה עוד סימן של ניצחון".

מהו באמת היחס של החברה הישראלית כיום לבעלי מוגבלויות?
"יש התעוררות מאוד רצינית - ולא רק בעניין של אוכלוסיית הנכים. מה שנטע ברזילי עשתה - אלף אלפי הבדלות - עבור בני נוער שלא נראים כמו שהנורמה החברתית מכתיבה מבחינת משקל, הוא מדהים. החברה של היום מבינה שהאינדיבידואל הוא משהו מיוחד. לכל אחד יש יכולת לבדל את עצמו וזה כבר לא תופס רובד של שוני, אלא של ייחוד. כולם רוצים להיות מיוחדים".
IMG_2203.jpg

צילום: ארכיון הפרטי, סטודיו גיל לוין

IMG_0157.jpg
חמש שנים אחרי הפציעה הגיע לעולם גם בנו הצעיר. "ברית המילה שלו הייתה בדיוק חמש שנים מיום הפציעה. בגלל זה בחרנו את שמו, יהונתן, כי ביום הזה ה' נתן לנו חיים פעמיים. זו ממש תחייה מחודשת".
בנוסף לכל אלה, שגרת חייו של שילון עמוסה גם בפרויקטים חברתיים. "לפני שלוש שנים הוקמה תוכנית 'פנימה', עם שי פירון, גבי אשכנזי ובני גנץ, עוד לפני שהם נכנסו לפוליטיקה, והיא משרתת כל מיני רבדים: דתיים, חילוניים, חרדים, יהודים, ערבים, דרוזים ונוער בסיכון. התגבשנו כמה אנשים שיש להם יכולת להשפיע על קהל וליצור תשתית שתהפוך את החברה שלנו לטובה יותר, מאוחדת יותר".

כחלק מהפעילות הזו הוא גם מרצה ברחבי העולם ומגולל את הסיפור שלו - לעתים מול תומכי החרם על ישראל - אנשי ה־BDS. "נתקלתי בהם לא מעט. כל התנועה הזו מבוססת על בורות. הם לא באמת מבינים את עומק הקושי ואת הסיטואציה שאנחנו חיים בה, אז הם שואלים שאלות כמו 'איך יכול להיות שאנחנו נמצאים בשטחים כבושים?' ו'איך אנחנו מרשים לעצמנו להתאכזר לעם אחר?'. אני אומר להם 'חבר'ה, אתם לא יודעים מה המצב כאן ואיך אתם בוחרים במילה להתאכזר כשאני, כמפקד וכלוחם בצבא, סיכנתי את החיים שלי כדי לשמור על טוהר הנשק בצורת הקרבה הרבה יותר קיצונית מאשר כל צבא אחר בעולם - ואת זה אני מסיק ממחקרים ומעדויות מזירות לחימה בעבר והיום".

לשילון יש טיפ חשוב לכל מי שעוסק בהסברה ישראלית בעולם: "תתרכזו בכל הדברים הטובים שיש לישראל להציע. המלחמה כנראה תימשך עוד שנים ואנחנו מנהלים אותה בצורה הכי מוסרית שאפשר, אבל בו בזמן מייצרים פה חממה לטכנולוגיה, תיירות, תרבות, חקלאות, כלכלה צומחת, תראו לעולם את הפנים היפות שלנו". ויש לו גם משפט שתמיד משתיק את המתנגדים.
 
"אני אומר אותו על הבמה ומתכוון לכל מילה: אם האדם ששם לי את מטען החבלה ופוצץ לי את הידיים יבוא ויגיד לי 'בוא, יא חביבי, אני רוצה לעשות שלום', אני אוריד את הנשק ואחבק אותו. אין לי שום טינה, כעס או שנאה. ברגע שבהנהגה של החמאס יבינו שאנחנו סתם מבזבזים זמן, דם וכאב לחינם, אני אהיה הראשון לעשות איתם שלום. למרות מה שעברתי והחברים שאיבדתי - אניח את הנשק. אני מוכן לומר 'טוב שאיבדתי את הידיים שלי בשביל שלום ולא בשביל מלחמה'".

את המשפט העוצמתי הזה הוא גם אמר לאחרונה באירוע של איירון מן באריזונה, מול אלפי אנשים מכל העולם. הנאום שלו התקבל בדקות ארוכות של מחיאות כפיים בעמידה. "אנשים ראו חייל ישראלי פצוע שרק רוצה שיהיה כבר שלום ובא ממדינה שרק נלחמת 
על זכות הקיום שלה", הוא אומר, "זה שינה הכל". 
bottom of page