כתבת שער
ראיון מתלתל
חכו רגע. אל תברחו ליוליה פלוטקין. אומנם עכשיו היא עמוק בענייני לידות והקמת משפחה, אבל ברגע שהשורדת הכי מתולתלת בארץ תתפנה קצת לעצמה, היא תפגיז. גם בקולנוע, גם בטלוויזיה, גם בתיאטרון, גם באופנה וגם על שלטי החוצות. מילה של אמא.
ברוריה אבידן־בריר | צילום: עידו לביא | עורך אופנה וסגנון: נדב אליהו
יוליה פלוטקין קצת נעלמה לנו מהרדאר מאז שנחשפנו אליה, לפני חמש שנים, בעונה הראשונה של "הישרדות וי.אי.פי", אבל יש לה תירוץ מצוין לזה: הריונות. הראשון שלה, אדם, הוא הילד הכי מחונן בגן. השנייה, עדיין בלי שם, תצטרף לחייה הבוערים והמתולתלים ממש בקרוב.
מבחינתה של האם השורדת, שתציין בקרוב 29 אביבים בלונדיניים ושמחים, הכל עדיין רגיל: הידיים והרגליים שריריות וחטובות, הריסים מובלטים ברימל עדין, השמלה ארוכה ואופנתית, ורק הבטן מזדקרת לה בחוצפה גאה. בכל זאת, הריון מתקדם.
בעידן הזה, שבו נשים קרייריסטיות מעדיפות ללדת לראשונה בגיל 30 פלוס, פלוטקין קצת חריגה. אדם הקטן יהיה בן שנתיים ושלושה חודשים כשאחותו תיוולד. "אצלי הכל קורה מהר", היא מסבירה, "כל החיים שלי הקדמתי את הגיל. התחלתי לדגמן בגיל 16 ומיד הפכתי לבוגרת ועצמאית. הייתי נוסעת לבד מעכו, העיר שלי, לסוכנות בתל־אביב - לב תעשיית המרפקים. גם היום רוב החברים שלי מבוגרים ממני, בני 35 פלוס. שחר (בעלה, שחר עוז, בא"ב) מבוגר ממני ב־10 שנים.
"היום, כשאני אמא בעצמי ועומדת ללדת בת, אני עושה עם עצמי חושבים, גולשת לעבר שלי כנערה־דוגמנית ויודעת בוודאות שיש מקום לפיקוח הורי על נערות שרוצות להיות דוגמניות, כדי שהן לא יפתחו הפרעות אכילה איומות או ייקלעו למצבים של ניצול מיני. ילדה שרוצה להצליח בכל מחיר עלולה לעשות, מתוך תמימות, כל מה שמבקשים ממנה. לא שאני פוריטנית, אבל קשה לי שכמעט כל יום, בכל סטודיו בעולם, דוגמניות קטינות מתבקשות להוריד את החזייה - ועושות את זה. ראיתי את זה כשדגמנתי במילאנו ובלונדון. גם אני נפלתי לזה בגיל 18 - והיום אני מצטערת על זה".
סרט אימה
דבר שפלוטקין ממש לא מצטערת עליו זה הנישואים שלה לשחר - גבר נאה, תכול עיניים, בעל דוקטורט בתזונה, סטודנט לפילוסופיה וספרות, והבעלים של רשת הבארים ה"חברתית" "דרינק פוינט", שמפעילה כיום 17 סניפים ברחבי הארץ. "הוא בדיוק הגבר שתמיד חיפשתי", היא אומרת, "הכרתי אותו כשברמנתי ב'ברקפסט קלאב' (מעוז קרחנות ותיק וידוע בתל־אביב, בא"ב) והוא היה אחד הבעלים שם. היה ניצוץ בינינו, אבל לא העזתי לחשוב עליו כי הוא מבוגר ממני, ועד שהכרתי אותו היחסים שלי היו רק עם בני גילי. חוץ מזה, הוא גם היה הבוס שלי ולא חשבתי שיתפתח בינינו משהו. בשלב מסוים הכירו לי את אחיו הצעיר, נפגשנו, ולא יצא מזה כלום".
כשהרומן של פלוטקין ועוז ניצת הם גילו ששניהם נולדו ב־9 בספטמבר, בהפרש של עשר שנים. "שחר הוא בן להורים גרושים והוא לא האמין בזוגיות", היא מספרת, "בכל זאת, מהר מאוד הבנו שזהו זה. אחרי חודשיים כבר גרנו יחד, ואחרי שנתיים התחתנו בחתונה גדולה מאוד".
"בנאמנות יש מעין אבסורד: אנשים חולקים חיים כל כך הרבה זמן, ולא טבעי שהם לא יסתכלו ימינה ושמאלה. לכן אנשים בוגדים - ולא יעזור כלום: גברים יותר בוגדניים מנשים. כברמנית חייתי את חיי הלילה וראיתי לא מעט בגידות, אבל אני חושבת שבחרתי בגבר מאוד נאמן"
אני מניחה שהוא היה זה שהציע לך נישואים.
"באופן די מפתיע, נוכח העובדה שאני זו שאחראית על הטיולים שלנו ולו בדרך כלל אין כוח לזה, הוא לקח אותי למצפה עין שוקו שצופה על הכנרת - ושם, במעיין, הוא שלף את הטבעת. זו הייתה השקעת חייו. אני לא בן אדם חומרי, אבל טבעת אירוסים יקרה כן מדברת אלי. אשה צריכה שישקיעו בה. כבר כשנישאנו היה לי ברור שאני רוצה להביא ילדים לעולם בגיל 26־27".
איך הלך ההריון הראשון?
"קשה. עליתי במשקל 14 ק"ג, אבל לא הרגשתי שהחמצתי משהו. מיציתי את ההתהוללות שלי. ביליתי שנים בברים, נסעתי המון לפסטיבלים, בואי נגיד שביליתי יפה. ביום שבו הייתי אמורה ללדת עליתי על סולם וצבעתי את הקיר בסלון בפעם הרביעית. מירוק כהה הוא הפך לאפור ואז לאוף וויט. כזאת אני. לא מחכה שיעשו לי דברים. אני עושה הכל לבד".
ועוד בהריון מתקדם!
"נכון, אבל אז הגיעה הלידה - ושם כבר הייתי קצת פחות גיבורה. כשילדתי בתל השומר שמעתי צעקות של יולדות אחרות, והרגשתי כמו בסרט אימה. גם הלידה שלי הייתה ממושכת וכואבת. האפידורל וזריקות הזירוז לא מנעו את הכאב הנורא".
כאם טרייה היא נאבקה על הזכות להיניק. "נלחמתי בשיניים על ההנקה והיום אין שם כלום", היא נאנחת, "זהו, אין ציצים. נראה אחרי הלידה השנייה מה אפשר לתקן. עד היום לא נגעתי בשפתיים ולא נגעתי באף. אני עוד לא שם מבחינת זריקות וטיפולי יופי. בציצים נראה מה לעשות".
ולמה, בעצם, כל כך מיהרת להיכנס להריון שני?
"יש לי אח שבוגר ממני בשש שנים - ובעיני זה הפרש גדול. חשבתי שטוב ללדת אח או אחות לאדם בהפרש קטן, מה שמבטיח קשרים טובים. מעבר לזה, שחר היה קצת חרד מכך שהוא יהיה אבא מבוגר מדי".
ובכל זאת, הוא עדיין עובד בחיי הלילה. זה גורם לך לחשוד בנאמנותו מפעם לפעם?
"בנאמנות יש מעין אבסורד: אנשים חולקים חיים כל כך הרבה זמן ולא טבעי שהם לא יסתכלו ימינה ושמאלה. לכן אנשים בוגדים - ולא יעזור כלום: גברים יותר בוגדניים מנשים. כברמנית חייתי את חיי הלילה וראיתי לא מעט בגידות, אבל אני חושבת שבחרתי בגבר מאוד נאמן. שנינו טוטאליים בנאמנות שלנו ולכן אין בי קנאה. בכלל, תמיד בחרתי בגברים שאפשר לסמוך עליהם".
"התחלתי לחלום על סרטים בחו"ל. אני לא חולמת על קריירה אדירה כמו של גל גדות, אבל כן, אני בהחלט חולמת לעבוד בסדרות בחו"ל. המודל שלי זה שחקנית כמו ענבר לביא ושחקנים ישראלים שלא שומעים עליהם בארץ ומשחקים בסדרות"
אתן בראש
היא כמעט צברית. כשהוריה הצעירים הגרו לעכו מבלרוס, היא הייתה בת פחות משנה. "הם היו בגיל שלי היום כשהם עלו לישראל ועבדו כפועלי בניין, בלי לרטון ובלי להתמרמר", היא מספרת, "היו חודשים שבהם גרנו 16 איש בדירה אחת, כולם עולים חדשים, עד שהסתדרנו. עד שהייתי בת 15 אחי ואני היינו בחדר אחד. בהמשך, אבא שלי, שהוא מהנדס כימיה במקצועו, התקדם בעבודה ואמא שלי התחילה לעבוד ברפא"ל, בחיווט טילים. הם נתנו לי שיעור בהתמדה ובאופטימיות. היה חשוב להם שתהיה לי השכלה אקדמית, אבל הם גם סמכו עלי ולא עמדו בדרכי כשהחלטתי לדגמן. המטרה שלי, באופן אישי, הייתה להיות שחקנית, וכדי להגיע לשם מהפריפריה החלטתי לנצל את המראה שלי. הלכתי לתחרות יופי בצפון, זכיתי במקום הראשון ואז ניגשו אלי מלהקים והציעו לי לדגמן".
בימים אלה היא מדריכה נערים ונערות בבתי ספר שונים למשחק, אבל כשחקנית היא עדיין בשלב ההרצה. היא הופיעה בין השאר בתפקיד קטן בסרט "הערת שוליים", בסדרת הילדים של ערוץ דיסני "יומני החופש הגדול" ובתפקיד משמעותי יותר ב"שרה שטיין" - סרט מתח גרמני דובר אנגלית שצולם בישראל, אולם לא זכה לסיקור נרחב. "התפקיד הזה פתח לי את הראש", היא אומרת, "התחלתי לחלום על סרטים בחו"ל. אני לא חולמת על קריירה אדירה כמו של גל גדות, אבל כן, אני בהחלט חולמת לעבוד בסדרות בחו"ל. המודל שלי זה שחקנית כמו ענבר לביא ושחקנים ישראלים שלא שומעים עליהם בארץ ומשחקים בסדרות. כאן השוק קטן. אחת לכמה חודשים אני הולכת לאודישנים. אין הרבה הזדמנויות. אם הייתי בחו"ל בטח הייתי עובדת יותר.
"מצד שני, אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת שנתיים שעומדת ליד השער בגן, בוכה כי אני לא דוברת מילה עברית ורוצה הביתה. אני לא רוצה לעשות את זה לילדים שלי. כלומר, לעקור אותם מהארץ. מה גם שעדיין יש לי מה לעשות כאן. כשאני חושבת על התפקידים שעשיתי עד היום, אני שמה לב שגילמתי בעיקר דמויות מופרעות. לא ברור לי למה".
מי שהחליטה לתת לפלוטקין צ'אנס ראשון של ממש וללהק אותה לתפקיד קלאסי יותר - ביאנקה מהמחזה הקומי "אילוף הסוררת" - הייתה ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין. "לא הייתה לי ההזדמנות להציג את יכולותי בלימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, כי עזבתי אותם אחרי שנה. הייתי בת 22 כשהציעו לי להשתתף ב'הישרדות' ולא עמדתי בפיתוי הכספי. המפגש שלי עם ציפי היה בסדנת עבודה איתה, שבה ביצעתי המון סצינות ודיאלוגים. כנראה שהיא התרשמה ממני, כי בסופו של דבר היא לקחה אותי לגלם את אחותה של מיה דגן בקומדיה שייקספירית מסוגננת".
ומה הסיכוי שלך, לדעתך, להמשיך בבית ליסין?
"אין לי מושג. תשאלי את ציפי".
במבט לאחור, השתתפות ב"הישרדות" משדרגת את הקריירה או שמא להפך?
"יש מלהקות שבפירוש לא אוהבות מפורסמות וסלבס, וכשאת חוזרת מ'הישרדות' את מיד נכנסת למשבצת של הסלבס. האמת היא שעד שהגעתי ל'הישרדות' לא ראיתי את הסדרה. רק לקראת היציאה לתאילנד ראיתי כמה פרקים, וממש לא הבנתי את כללי המשחק החברתי ולא ידעתי איך להתמודד. לא התחשק לי לעשות הצגות ולהיכנס למאבקים של אינטרסים. אני לא יודעת לשקר ולזייף, ואני גם לא יודעת לדבר על אנשים אחרים מאחורי הגב, אבל כשיצאתי לצילומים כבר הייתי עם שחר חודש וחצי והוא נתן לי ביטחון. הוא ראה את העתיד ואת החשיפה שתהיה לי. הצילומים, ובעיקר הרעב והמצבים האנושיים שהגעתי אליהם שם, לימדו אותי לקחת הכל בפרופורציות. עברתי שיעור גדול בחיים. כשהסדרה עלתה הוזמנתי להופיע בפסטיבלים ובהצגות ילדים והמחיר שלי כשחקנית קפץ".
