יש מצב שהדוגמנית במיל' שרון גניש (36) היא לא בדיוק "האשה הנכונה" לפי המודלים המגדריים שמתייחסים לשנת 2020 - וגם יש מצב שממש לא אכפת לה מזה. ב־15 השנים האחרונות היא לא עובדת, היא מתפקדת כאמא לארבעה במשרה מלאה והקריירה שלה (בדוגמנות ולאחרונה גם בתזונה ובבריאות) ממש לא בראש סדר העדיפויות. לפחות לא עכשיו.
הספיקו לה שלוש שנים מסחררות, בין סוף הניינטיז לתחילת האלפיים, בתור דוגמנית בינלאומית מבוקשת, שבהן נדדה בין מלונות פאר בבירות האופנה העולמיות והצטלמה לקמפיינים מהבהבים של גוצ'י, סטלה מקרטני, בלנסיאגה, ויקטוריה'ס סיקרט וז'אן פול גוטייה. היא אהבה את הדוגמנות, אפילו את שעות הצילום המייגעות, אבל כנראה לא מספיק. הגעגועים הביתה הכריעו אותה די מהר - מה שהפתיע מאוד את התעשייה לאור הצלחתה החלומית.
היום, אחרי שנים בפריז ובלונדון, היא מתגוררת בהרצליה פיתוח עם בעלה, איש נדל"ן ישראלי ממוצא צרפתי, ועם ארבעת ילדיהם (שטווח הגילים שלהם נע בין שנה וחצי לתשע וחצי), ומשקיעה במשפחה את רוב משאביה הפיזיים והמנטליים. פה ושם, כשמזדמנת לה עבודת דוגמנות בארץ או בחו"ל, היא לוקחת אותה "באהבה", כלשונה, אבל אין ספק שחייה רחוקים מאוד ממה שהיו לפני כ־20 שנה, כשהייתה הבטחה עצומה. ולדעתה, כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, לא חסר לה היום כלום. באמת. שום דבר.

​

לידה
נולדתי בלוס אנג'לס, במשקל 2.6 ק"ג. הייתי תינוקת לבנה־לבנה ויפה־יפה. ככה לפחות אמא שלי תיארה את זה.

​

ילדות
הייתי ילדה טובה. לא הייתי קונדסית או משהו כזה. אני זוכרת שעשו לי עוגת יום הולדת ענקית כשהייתי בת 3. לכן עד היום חשוב לי לעשות עוגות יום הולדת מהממות לילדים שלי. זה משהו שנחרת לי בזיכרון. כשהילד שלי, ליאם, היה בן 3, הזמנתי לו עוגה בצורת טרקטור. כשאמי, הגדולה שלי, הייתה בת 9 היא קיבלה עוגת קסמים עם שלוש קומות.

​

נעורים
אף פעם לא הייתי מקובלת. למעשה, הייתי בין הלא מקובלות. הייתי הכי גבוהה בכיתה וכולם צחקו עליי כל הזמן. קראו לי "ג'ירפה" ו"עמוד חשמל". ירדו עליי בטירוף. זה היה מעליב ולכן הייתי נורא חסרת ביטחון. גם לא ממש היו לי מחזרים, לצערי הרב. אף אחד לא רצה להיראות בציבור עם אנטנה. בשלב מסוים, בכיתה י', בן ובת מהכיתה שלי - שדרך אגב היו הכי מכוערים בכיתה - החליטו לעשות עליי חרם. נורא בכיתי. בסופו של דבר הלכתי למנהל, כי באמת היה לי קשה. גם אמא שלי התערבה בזה כי ממש חששתי ללכת לבית ספר. היא נתנה לי את הנייד שלה ואמרה לי 'אם מציקים לך תתקשרי אליי מיד - ואני אבוא'. הייתי מסכנה. היו לי שתיים־שלוש חברות, לא יותר".

​

אהבה ראשונה
היה לי איזה חבר בגיל 16 במשך שנה, אבל זהו - מאז לא היה לי משהו רציני. הרציני היחיד שהיה לי הוא בעלי.

​

דוגמנות
סוכן הדוגמנות רוברטו גילה אותי, והשאר היסטוריה. הוא ראה אותי באיזה מועדון באשדוד. רק פעם אחת בחיים יצאתי לשם עם חברים - ושם פגשתי אותו. הייתי אפתית כשהוא פנה אליי. כאילו, תמיד רציתי להיות דוגמנית, אבל אף פעם לא הלכתי לסוכנות או משהו כזה, לא רדפתי אחרי זה. אמרתי 'או.קיי, מה שיבוא יבוא' - אבל כן, זה היה החלום שלי. נמשכתי לתחום. אהבתי את סינדי קרופורד, את קייט מוס ואת לינדה אוונג'ליסטה. רציתי להכיר אנשים, לנסוע לחו"ל, להצליח. זה משהו שהיה מוטמע בי מלידה.

​

ימי צילום
תמיד אהבתי לעבוד. הייתי יכולה להיות מול המצלמה 14 שעות ולא להתעייף. המצלמה נתנה לי אנרגיות. זה לא שעמם אותי לרגע.

​

קמפיין ראשון
עשיתי קמפיין לוורסאצ'ה ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לדגמן. אי אפשר להגיד שהתחלתי בקטן, אבל זה ממש לא עשה אותי מפורסמת בן לילה. בחו"ל אתה תמיד צריך להוכיח את עצמך, לשמור על זה. אתה במרדף אחרי זה כל הזמן. בקיצור, הייתי אקסקלוסיב של ורסאצ'ה במשך שנה ואחרי השנה הזו התחילו לזרום אליי עבודות מכל העולם.

​

בן הזוג
פגשתי אותו דרך בת דודה שלו שגרה בארצות הברית. הייתי סוג של חברה שלה שם והיא חשבה שאנחנו מתאימים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מיד הרגשתי שהוא מתאים לי בול. הכל בו מצא חן בעיניי. הסטייל שלו, השרמנטיות - הוא פשוט מדהים. הגבר שציפיתי לו כל חיי. מהרגע שנפגשנו בפעם הראשונה - בפריז, ליד מגדל אייפל - לא רצינו להיפרד יותר לעולם. אחרי שנה התחתנו.

​

אימהות
זה הייעוד האמיתי שלי. אני אוהבת להיות אמא - ואני חושבת שאני מאוד אימהית. לקריירה בתור אמא במשרה מלאה יש רק יתרונות מבחינתי. לי זה ממש לא קשה. משפחה היא הגרעין של החיים. הבסיס. חום ואהבה ללא תנאי זה משהו שאדם צריך, חייב. כשאתה משקיע בילדים שלך ורואה תוצאות, אתה מסופק ממש כמו בכל עבודה אחרת. אני לא מרגישה שאני מקריבה משהו בשביל זה. החלום הכי גדול שלי תמיד היה שתהיה לי משפחה. אחרי זה הגיעו חלומות קטנים, על הדרך.

​

בריחה מהמסלול
זה היה משהו שהתפתח לאט לאט. הלבד היה לי נורא קשה. לא היו לידי האנשים הנכונים ובאופן כללי לא הייתי חזקה מספיק כדי לעמוד שם לבד, מול כל התעשייה. צריך אישיות מאוד מסוימת כדי להיות בחו"ל לבד - ולי אין אותה. יום אחד הציעו לי לנסוע לקמפיין של בלנסיאגה בלונדון, אבל זה היה מיד אחרי שבוע האופנה בפריז וכבר רציתי לחזור הביתה. כששבוע האופנה נגמר, אמרו לי לקחת רכבת מפריז ללונדון ולהמשיך לקמפיין. אמרתי "די, לא מתאים לי, אני רוצה הביתה". וזה מה שעשיתי - חזרתי הביתה. אני מודעת לזה שדוגמניות אחרות היו מתחלפות איתי בשנייה, אבל לא רציתי את זה. רציתי את החופש שלי. חוץ מזה, גם הייתי עדיין ילדה. רציתי לחזור למשפחה שלי ופשוט ביטלתי הכל. אחר כך עבדתי רק בישראל ועם הזמן פחתו ההצעות מחו"ל, באופן טבעי. לא הייתי זמינה להן.

חרטה
תמיד יש איזושהי חרטה, אבל אני גם יודעת בוודאות שלא יכולתי להקריב כל כך הרבה בשביל הדוגמנות. לא הייתי עומדת בזה. לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב. החרטה הקלה שיש בי היום לא מגיעה ממקום של באסה, אלא ממקום של השלמה בפשרות שעשיתי בחיי. בעצם זו לא בדיוק חרטה. זה יותר הרהור.

​

סדר יום
אני קמה בשש בבוקר ומקדישה חצי שעה רק בשבילי: שותה קפה, קוראת משהו ומחכה שהקטנה תתעורר. אחר כך אני מארגנת את הגדולים לבית ספר ולגן, עושה יוגה, עושה אימון בוקר, חוזרת הביתה, מבשלת לילדים, מחכה שיחזרו ואז לוקחת אותם לחוגים. כשיש לי כמה שעות פנויות בבוקר, אני מפנקת את עצמי בטיפול פנים טוב או הולכת לפגוש חברה. אני לא עובדת, אבל יש לי המון עיסוקים. אני גם לומדת תזונה, הולכת לסדנאות של אוכל בריא ו־Raw Food ועושה עוד המון דברים בשביל עצמי.

​

בריאותנות
אצלי זה לא טרנד. כבר שנים אני חיה ככה.

​

נשיות מודרנית
אני דוגלת בכך שאשה צריכה להגשים חלומות. לא להיות בבית כל היום. אשה צריכה לפתח את עצמה ולהתעצם, אבל בשבילי הקריירה הייתה תמיד במקום השני. אני רציתי להקים משפחה. זהו. אני לא מדברת על להיות בבית כל היום ולא לעשות כלום עם עצמך, אלא להתפתח. וכשהגרעין שלך קשה ויציב, אתה יכול להתפתח להרבה עולמות.

​

ראיונות
אני לא אוהבת להתראיין. ממש לא. בארץ נורא רצו לראיין אותי ועיתונאים פה אוהבים לחטט בדברים שלא לעניינם ולהוציא דברים מהקשרם. נכנסים יותר מדי לחיים של אנשים גם כשאין סיבה.

​

חלומות
יש לי כמה. הייתי רוצה שיהיה לי משהו משלי, מקום בריאותי שמשלב יוגה. יש לי בראש איזה קונספט מיוחד שאני רוצה להתחיל לעבוד עליו.

​

עוד ילד
יבוא. ברור. x

"הייתי הכי גבוהה בכיתה וכולם צחקו עליי כל הזמן. קראו לי 'ג'ירפה' ו'עמוד חשמל'. זה היה מאוד מעליב ולכן הייתי נורא חסרת ביטחון. גם לא ממש היו לי מחזרים, לצערי הרב. אף אחד לא רצה להיראות בציבור עם אנטנה"